רשמי מסע ברחבי מונגוליה - מסע 2006

יומן מסע מאת מיקה רביד

 

 

 

יום רביעי 2.8

נפגשנו בערב בשדה התעופה בגוריון ויצאנו לנסיעה ארוכה ומעייפת לטיול המיוחל. התורים בשדה התעופה היו ארוכים באופן יוצא דופן, כך שתוך כדי המתנה, קיטורים וייאוש – למדנו להכיר קצת יותר מקרוב אחד את השני. אילן אביב מראש העין, מארגן הקבוצה השכיל להפגיש אותנו מספר פעמים, להכרת הארץ הרחוקה והשונה הזו מונגוליה, להכרת המנהגים ואורחות החיים, וגם להיכרות בינינו – אנשי הקבוצה שהחליטו לנסוע. היתה זו טיסת לילה עם שינה טרופה של ישיבה במטוס, שבסופה לאחר כ 10 שעות נחתנו בבייגי'ן

 

 

 

יום חמישי 3.8

בשל הפרשי השעות הגענו לבייג'ין בשעות אחה"צ ויצאנו לסיור קצר בעיר

כמעט מיד היינו בבית חרושת למשי. שם מיששנו את הפקעות שבה תולעת אחת המיועדות למשי עדין יותר, קרי – שמלות, חולצות וכו . ' וגם פקעות עם שתי תולעים המיועדות לשמיכות משי (מדהימות!) מסתבר שחנן, שהקדים לבוא לסין מספר ימים קודם לכן, קנה שמיכה כזו. פינוק אמיתי!

משם מיהרנו לארוחת ערב בסגנון סיני – הרבה מנות על שולח עגול שעליו מגש מסתובב. קיבלנו ירקות מסוגי שוני ובשרים – היה בהחלט טעים. עוד הספקנו לנסוע לשוק, מעין קניון , לא מרשים במיוחד, אך בכל זאת אחדים מאיתנו הספיקו לקנות מזכרות. אני אישית, קניתי מסיכה, וציור של משחק ילדים שייעדתי אותו לנכדתי הבכורה כמתנה ליום הולדתה השמיני. ואכן, הוא תלוי לתפארה , ממוסגר וצבעוני, בחדרה. בשעות החשיכה, הגענו לכיכר טיינאנמאן (כולנו זוכרי את הפגנות הסטודנטי שדוכאו באכזריות הידועה של הסינים). מצד אחד – המוזוליאום של מאו צה טונג, מצד אחר – בנין הפרלמנט, במרכז – המצבה לזכר החייל האלמוני. ואי אפשר שלא להזכיר את רכש העפיפונים בכיכר, עם המו"מים על המחיר. המנצח היה חנן שלא החמיץ את ההזדמנות, בהמשך הטיול, להעיף את עפיפונו הארוך ארוך ארוך...

 

יום שישי 4.8 

לאחר לינה במלון בשדה התעופה, קמנו ישר לטיסת בוקר למונגוליה. הגענו לעיר הבירה אולן בטר (את במילה השניה מבטאי במילעיל). הטיסה הייתה קצרה, בת שעתיים וחצי, ועברה די בנעימים. הגענו למזג אויר צח, אך די חם. בשדה התעופה קבלה את פנינו המדריכה המקומית שקראנו לה בקיצור בודרו או בהמשך – בוגי (מי שיודע את שמה המלא – שיקום). כמחווה ראשונה היא חילקה לנו כובעי מצחייה נגד השמש וכובעי פליז – נגד הקור. אחרי ארוחת צהרי מלאת בצקים ממולאים, כמו קרפאלאך בוריאציות שונות, נסענו לשוק השחור. זהו שוק מקומי רגיל, אך לא הפסקנו להתפעל ולצלם את הדמויות המקומיות הססגוניות שפגשנו. דני אפיק מעין גדי חשב שמצא דרך מתוחכמת להחביא את כספו בכיס במכנסיים ליד הבר, אך המציאות טפחה על פניו – כייס הצליח לסלק את כספו וכרטיס האשראי שלו. חוויה לא נעימה בלשון המעטה. לאחר תצפית על העיר נסענו לארוחת ערב במסעדה הודית. שם פגשנו לראשונה את רון אורן האיש שלנו (ושל כל הישראלים המטיילים) במונגוליה,ועם בולרו המדריכה. בהגיענו למלון לפנות ערב, נפלנו ישר על חתונה שנערכה במקום. בלובי קיבלה את פני המוזמנים (ואת פנינו –) תזמורת בת 4 נגני של "ראש סוס" הלא הוא כלי המיתר המקומי ב-2 מיתרים, שבראשו מפוסל ראש סוס. וכמו בכלי המיתר המערביים, יש ראשי סוס בגדלים שונים. בלהקה שניגנה היו 2 כלים בגודל של צ'לו ושנים – בגודל של קונטרבס. ראוי לציין שהצלילים שהפיקו הנגנים מ 2 מיתרי בסה״כ הפתיעו ברבגוניות ואף היו נעימי לאוזננו . התלבושות כצפוי היו מאוד פולקלוריסטיות, וגם החתן והכלה הופיעו בלבוש מסורתי, והסכימו בקלות שנצלם אותם.

כמה מושגים

  • חומי – שירה מונגולית. מנסים לחקות את קולות הטבע, כמו הרוח, הנהר וכו', ע״י קולות עמוקים כמו כלי נשיפה בסייבריטוניים; ולחלופין קולות צרצריים דקים שנשמעים כמו כלי נגינה סופראניים – פיקולו למשל. משתמשים בבטן ובגרון ובחזה, לפי הצלילים שרוצים להפיק. למשל, צלילי שריקה משתמשים גם בלשון וגם בבטן.

  • אובו – גלעד, מקום נקודתי מקודש מבחינה אנרגטית למונגולים. מגישים מנחות וקושרים צעיפים בצבעים שונים בעיקר בכחול בהיר.

  • אטֵהַק – הצעיף הכחול שקושרים אותו בכל אובו ומקום קדוש.

  • צרצר – אותו צרצר רק שמבטאים אותו במלעיל.

  • כביש אגרה – כביש מהיר בקושי סלול.

  • סְטופה -  מבנה בצורה של חרוט שמשמש מקום קדוש.

  • יאסַק – ספר החוקי של מונגוליה, שביסס בזמנו ג'ינגס חאן, ועד היום הם נאמנים לו. מבוסס על השמאניזם. לדוגמה שני עקרונות: אסור לפצוע את האדמה, חשוב להישאר נוודים (הנחשלות בהתגלמותה) העיקרון השני נוסח חידת היגיון: אסור לשפד על הניצן של את אשת חברך בלי רשותו... מקסים

  • עצים – אין. בגלל הגובה 1300 מ ', ומצב המשקעים. דהיינו – אין גשם, יש שלג.

  • צבא – יש רק משמר הגבול. בתקופת ג'ינגס חאן הצבא היה מקצועי, למרות שהבסיס היה לוחמת ניידות. הוא הכניס חידושים כמו קידום עפ"י כישורים; הקמת אקדמיה צבאית ועוד.

  • גמלים – בעלי 2 דבשות. נקראי גמלי בקטריאנים. חיים רק באזור מדבריות גובי, כולל בחלק של קזחסטאן שגובל בגובי.

  • יאקים – בהמות עבודה (בתשבצי, זוכרים). מתורבתים למחצה, ולכן צריך להיזהר מהרגליים האחוריות שלהם.

  • סום – מחוז. יש 22 מחוזות במונגוליה, ולכל אחד יש עיר מרכזית, מעין בירה מקומית.

  • רכב שטח – דגם רוסי, מעין ואן, מגושם כמו משוריין, עם חלונות צרים שנפתחים רק בצד אחד

  • כבישים – אין. חוץ מאלו שהרוסים בנו בעיר הבירה – כל היתר הם רק סימוני שבילים שעליהם קיפצנו והיטלטלנו, על פני בורות ומהמורות ומה לא.

  • שירותים – בדרך כלל בשטח, לפעמים היו שירותי שדה של הכפריים – שני קרשי (לעמידה עליהם) מעל בור, מוקף מ 3 צדדים עד גובה המותן.

  • גר – אוהל מונגולי שנמצא גם בקזחסטאן וקירגיסטאן יורטָ ברוסית.

  • גדרות מגזעי עצים  מיועדים למנוע סחף בשלג.

  • אירק – חלב סוסות מותסס. טעמו כיוגורט חריף, ממש משקה אלכוהולי.

 

יום שבת 5.8

התחלנו במסע. יצאנו ב 4 רכבי שטח (כנ״ל אבוי) לדרך. המגמה להגיע מערבה מרחק 2200 ק"מ!!! עברנו את עיר המחוז לון , המשכנו דרך ארדנסנסט בצהרים עצרנו בשטח לארוחת צהרים. מתוך הרכב הרביעי שהיה רכב המטבח, נשלפו להפתעתנו  שולחנות וכסאות בייבי מתקפלים מבד. ועוד יותר להפתעתנו נשלפו מנות של ארוחה טעימה ומשביעה! אמנם סלט הירקות היה ממותק קמעה, אבל המרק, הבשר המתובל, והאורז – היו טעימים. גם הקינוח בצורת ממתק שוקולדים ממולא היה סביר.

ציטוטים:

  • הציפיות הם בשביל הכריות - שושנה

  • אכזבה – אך כזב בה  לא זכור

פתאום באמצע – דיונות חול עם עדר גמלים. עצרנו ליד והתרשמנו ביחד עם קבוצת מטיילים מפורטוגל. בהמשך עצרנו ליד אובו גדול, הראשו מבין כמה וכמה שפגשנו בהמשך, וטרחנו להקיף אותו 3 פעמים, למזל ולברכה – עפ"י האמונה המונגולית. הגענו לחרחורין שהיא בירתה העתיקה של מונגוליה. שם חיכתה לנו חוויה אמנותית. אמנם קצת תיירותית, אבל בכל זאת מיוחדת. היה זה מופע מוזיקלי אמנותי פולקלוריסטי. המופע היה בנוי בצורה של סיפור שכלל ריקודי (דמויות השלום שהורגות את מפלצות הרוע,) שחקנים, מוזיקה עם הרכב נגנים וזמרים, ומופעי ספורט – היאבקות, קליעה למטרה, נערת גומי, תחרות סוסי. הסיפור היה אודות שבוי מלחמה שהובא לפני המלך למשפט. ניתן פסק דין, ואף בוצע גזר הדין בעינויים, בלי בושה, במקובל אצלם. בקיצור – הרבה צבע, מוזיקה, ואף טעמים – חילקו לנו לשתיה חלב סוסות. חלק מהמופע היה הדגמה של הקמת גֶר צ'יק צ׳אק והאוהל עמד על תילו עם מוטות העץ המכופפים ושכבות הבדים שסבבו עטפו אותו; עם הארובה של האח וכל היתר. הגשם שירד לא הפריע להנאה, אבל גרם לי באופן אישי לתקלה במצלמה – רטיבות בעדשה, שלפעמים הואילה להתייבש, ולעתים בלמה את יצר ההנצחה שלי.

קארקורום - זהו הגֶר קמפ הראשון שהגענו אליו. אחד הגדולים באזור. את ארוחת הערב אכלנו באוהל חדר האוכל הענקי שהיה מטופח, עם עיטורים וקישוטים, עם שנדלייר ועוד. בכל אחד מהגֶרים ששימשו לנו ללינה היה אח עם עצים באמצע האוהל. זה היה החימום. חלק מהשרות המונגולי היה – כמה מוזר  להיכנס לאוהל בשעות 5-6 לפנות בוקר כדי להדליק לנו את האח, לקראת הקימה בבוקר הקפוא.

 

 

יום ראשון 6.8 

בבוקר עלינו לאנדרטת חרחורין – המשקיפה על העיר. הקירות המעוגלים והמצויירים מסמלים את 3 האימפריות שהיו במונגוליה – ההונים, הטורכים והמונגולים. על כל קיר מצויירת מפה של מרחבי האימפריה המסויימת לא אכנס כאן (וגם לא בהמשך) לפרטי ההיסטורייה – לכולנו יש חומר בנושא. אשתדל להתרכז בחוויות שלנו. לזכותו של ג'ינגס חאן שהקים את האימפריה המונגולית עמדו כמה חידושים: מעבר לפיתוח הצבא, הוא איחד את השבטים, וגם קיבל את כל הדתות למרות שהיה שמאני. שם, באנדרטה, השמיעו לנו זמרי החומי של המופע מאתמול – דוגמאות של שירת חומי, עם הסברים על הטכניקות. העיר העתיקה של חרחורין מוקפת חומה ועליה כמה מאות סטופות, כאמור – מבנים קדושים. לחומה יש  ארבעה שערים, מותאמים למעמדות של האנשי הנכנסים. יש בה 18 מנזרים בודהיסטים. התרשמנו מטקס תפילה של פרחי נזירים בודהיסטים: היושבים בגלימותיהם הכתומות, משני צידי שולחן ארוך וממלמלי תפילות. התפילות משולבות בקולות תקיעה של קונכיות ענקיות, הקשות במצילתיים ענקיים וכן בפעמונים. אחד המתקנים הנפוצים והמרשימים שליד כל מנזר בודהיסטי הם גלגלי התפילה – מעין סירי-קופסאות פח בצבע זהב בד״כ. מסובבים אות ומביעי משאלות. כולנו כמובן ניצלנו את ההזדמנות. אם לא יועיל – לא יזיק. אחרי נסיעה של כ-120 ק"מ בכבישים לא כבישים (עיי ערך) הגענו לאזור של גריֿם. שם חנינו לארוחת צהרים במתכונת שכבר הייתה לנו אתמול – שולחנות ערוכים וכסאות מתקפלים, ואוכל טעים שיצא מרכב הקסמים של הטבחית והעוזרת שלה שהיא הבת הביולוגית שלה. שם גם ביקרנו את המשפחה שגרה בשלושת הגֶרים שבמקום: זוג עם ילד קטן ועוד אחד בדרך, הורי האישה, וכ 2 האחים שלה. לא נורא צפוף יחסית שכן כבר נוכחנו על בשרנו שהגרי מאוד מרווחים, גם אם הם מלאים בריהוט, שידות, מיטות וכו .' שם גם טעמנו לראשונה תוצרת בית מחלב סוסות  גבינות רכות, וגם קשות כמו ביסקוויטי, והכל בטעם יוגורט מרוכז וחמוץ. אחה"צ עצרנו ליד אגמון קטן לשתיית קפה. החיים יפים לעת ערב הגענו לגֶר קמפ חמוד שנמצא למרגלות הר מיוער  עניין נדיר במחוזותינו המונגוליים. שם ניצלנו את בריכת המעיינות החמים שבמקום, אבל בעיקר את המסאג'יסטיות (20 $). זו שטיפלה בי ממש פירקה אותי כמו שצריך. בערב התכנסנו באוהל חדר האוכל להרצאה של בוגי-בולרו. לא החכמנו הרבה, אבל היא בהחלט נחמדה. בכל זאת קצת מידע: 

  • לקטנטנים עושי טקס תספורת בגיל 3 או (6 מוכר לכם )? 

  • יש משמעת של הילדים כלפי ההורים. יש כבוד להורים ולזקנים.  הגיל הצעיר לחתונה – 16 

  • ישנם 23 קבוצות אתניות ולכל אחת מסורת אחרת של חתונה. לרוב יש טקס אירוסין עם הקטע שבו מבקשים את ידי הכלה מההורים. 

  • אצל חלק מהעדות , הקזאחים למשל, יש מסורת של חטיפה.  חלק בורחים ביחד בניגוד להסכמת ההורי. 

  • במנהגי אבלות – משאירי את הגופה בחוץ . מכיני אוכל לבן – אורז, מאכלי חלב. 

  • הדרכים במונגוליה מטופלי ע"י פרוייקט של הסיני. אך כרגע הוא נעצר, כי הם הפסיקו לתרום כסף. 

  • היפנים מעורבים בפרוייקטים של עצים במדבר גובי, למשל. 

  • למונגולי יש מכרות זהב ונחושת. אך כידוע הם מתפרנסים מיצוא של כבשים וגמלים, בעיקר לסין.

 

 

יום שני 7.8

לפני שעזבנו את מחנה הגֶרים הזה, ביקרנו במקום נביעת המעיינות החמים, וגם ראינו בדרך חממות(!) שבהם הם כנראה מגדלים את הירקות לתצרוכת של הקמפ. בצהרי הגענו לעירעיירה 'צֶ'צֶרְלֶנְג ועשינו ביקור חטוף בשוק (העלוב) של העיר. אבל טעמנו מהמרכולת הנפוצה שם – חמוציות, וצנוברים רכים, שאפשר לפצח אות כמו גרעיני.  מעתה והלאה – נסיעות בכבישי קופצניי כאמור לעיל. לא יאומן, אבל נסענו בתנאים לא תנאים מאות ק"מ כאלה – כפי שציינתי קודם 2200 ק"מ במשך תשעת הימים הבאים!!! הגענו לסלע קדוש. פתאום כך, באמצע מרחבים אין קץ מתנשא לו הסלע לגובה רק ועליו סרטי ומטפחות כחולים כיאה וכיאות לאובו קדוש המספק הרבה משאלות ובקשות. היו עליו גם הרבה כתובות של מבקרים עוד מהתקופה הרוסית. ליד הסלע – סממן תיירותי מאד –מונגולים עם סוסים ויאקים שמציעי רכיבה בסביבה תמורת סכום פעוט. הזבובים שהקיפו את בעלי החיים האלה, לא בדיוק עודדו אותי לעלות עליהם, אבל צילמתי חלק מחברינו שרכבו.משם המשכנו בהליכה (סמלית) עד לחורשה ליד נחל, לצורך הפסקת צהרים, ואפילו שלאף שטונדה(!) על המזרונים שהיו אתנו. בערך בשעה ארבע עצרנו להפסקת קפה על שפת קניון אדיר. אמרנו כבר שהחיים יפים !? בהמשך – עצירה נוספת ליד עץ ענק צומוד, עמוס בענפים, שצמחו עקב כריתות רבות במהלך השנים. גם הוא – איך לא – מקום קדוש, אובו, מלא צעיפים כחולים ואחרים. לקראת ערב הגענו לגר-קמפ הבא באגם הלבן – סלומון ק. אשר נמצא בתוך שמורת טבע. לפני ההתמקמות לשנת הלילה, עלינו להר המשקיף אל האגם ומשם חזינו בשקיעה. ארוחת הערב היתה מאד טעימה, והשירותים להפתעתנו – נקיים ונעימים. באותו ערב הספקנו לקבל הסבר (בוגי את איל) על הסוסים המונגולים שהם מגזע טאחי, ונקראי פרסלבסקי על שם החוקר שגילה ב-1960, שהם הסוסים המקוריים והגזעיים של מונגוליה. רוב הסוסים נמצאו באורוות מקצועיות של סוסים אצילי באירופה, אך כמות של 150 מהם הוחזרה למונגוליה, כדי שיתרבו שם.

 

יום שלישי 8.8

שלישי בבוקר יצאנו ברכיבה על סוסים והגענו למקום ממנו עלינו לראות 2 הרי געש כבויים. לוע אחד  קרְה  היה גדול במיוחד. כאן סופרה לנו האגדה על מערת הכלב הצהוב ... מכאן נסענו אל כפר טרֶטֶ שעל שפת האגם הלבן. שם, ממש על קו המים היו הרבה מצבות בצורת תילים של אבנים, לזכרם של אנשי שמתו.

ארוחת הצהרים היתה הפעם ליד משפחה, דהיינו קובץ של מספר גרים. שם ראינו באופן בולט את הישן מול החדש – צלחות לוויאניות ליד הגרים, ואפילו אופנוע . יחד עם זאת, ילדי המשפחה וגם המבוגרים, מאוד שמחו לקבל מאיתנו את המתנות הקטנות שחילקנו להם. הגובה היה כאן 2300 . ' מ ולפתע צנחה עלינו רוח שטות והעפנו את העפיפוני שקנינו בבייגי'ן וכפי שציינתי, חנן היה המנצח שכן העפיפון שלו היה מאוד ארוך. שוב עצרנו ליד מקום קדוש הנמצא בנקודת גבול בין שתי פרובינציות. מסתבר שמאוד מקובל שבמעברי גבול בין מחוז למחוז ישנן סוגי אובו שונים. הפעם בוגי המדריכה הדליקה קטורת שרק במקומות מסוימים מדליקים אותה. בדרך נקלענו גם לחליבת יאקים וסוסים – נושא שאי אפשר היה שלא לצלם בכמויות.

הערב לראשונה התארגנו לשנת הלילה באהלי הסיירים.

 

יום רביעי 9.8

קמנו אחרי לילה מקפיא. לא כולם הצליחו לישון ממש. אבל ארוחת הבוקר המדליקה שהכינו הטבחית , הבת שלה, עם עזרת הנהג – שקשוקה, פרנצ ' טוסט – היתה פיצוי לא רע. במהלך הנסיעה חווינו פנצ'ר באחת המכוניות שלמזלנו קרה ליד עיירה. זוכרי את הג׳ק הקצר ובול העץ התומך? בהמשך עברנו ליד האגם המדהים - טלמן. אבל, כנראה שזה יום התקלות, כי כמעט מיד עלה עשן במכונית שנסעתי בה. מסתבר שהמצת יצא מכלל פעולה . מצב בהחלט מדאיג, אבל אילן מיד הרגיע אותנו – הנהגים ישיגו בעיירה הקרובה חלקים כלשהם, ויאלתרו תיקון והכל יבוא על מקומו בשלום. וכך היה. האם אתם זוכרי את הסלעים המזמרים? גם יפים – עם ציורי מתקופת הברזל (בעלי חיים שונים כמו איילים, צבאים וכו ) ' וגם מזמרים: כאשר היכינו עליהם במספר מקומות, שמענו צלילי נגינה מתכתיים. ההסבר לכך הוא כנראה מבנה האבן בשילוב מתכת, ואולי בגלל שהאבן חלולה. גם מלאכת יד עתיקה ראינו: המונגולים עושים לבד מצמר כבשים. הם נעזרים במערוך לדקק את הצמר, כמו בבצק. משתמשי בו לריפוד קירות הגֵר בין הבד הפנימי והכיסוי החיצוני. חזינו גם באימון סוסי בר שהם פראיים במיוחד: תפיסה בלאסו, תפיסה באוזניים, קפיצה על הסוס כדי להשתלט עליו. המדגימים לא כל כך הצליחו, אבל היה משעשע, עם הרבה צחוקים, גם שלנו וגם שלה. הגענו למקום הלינה על שפת אגם בגובה 1500  מטר. יש סיכוי שיהיה יותר חם הלילה.

אינפורמציה נוספת מפיה של בולרו: 

  • האזור הגבוה ביותר במונגוליה – 4300 מ' הצפון מערב. 

  • האזור הנמוך ביותר – 308 מ –' בפינה הצפונית מזרחית. 

  • יש במונגוליה פארקים לאומיים. 

  • מונגוליה מחולקת ל-22 פרובינציות.  האג הגדול ביותר קלֵסְא (בולרו נולדה לידו) נמצא בצפון מערב, 3300 קמ״ר זוהי ימה מלוחה.

  • ימה נוספת, הובס, מים מתוקים, ושם לדבריה, דגים דגים. אגב, לא ראינו בכלל דייגים לאורך כל הטיול. גם לא ראינו אנשי ששוחים באגמים או בנהרות. לא הצלחנו לקבל על כך תשובה מפיה של בולרו. 

  • אגם נוסף גדול – הזגך מלוח מעט. 

  • נהר חובד נמצא בצפון מערב. 

  • אגם עם קרחוני נמצא בפינה הצפון מערבית קרוב לקזחסטאן. 

  • דובין במדבר גובי – קטנין יותר מהרגילין, וצבען חום בהיר.

  • נשארו רק 22 -23 פריטים הם ניזוני משורשי צמחים. 

  • בולרו שייכת לקבוצה אתנית בשם דורוד סביב אגם חובסגול היתה קבוצה אתנית, שבט איילי הצפון  צָטצאנים.

  • בתקופה הרוסית, הרוסים היו מצניחים להם מהליקופטר מזון והספקה, אך לאחר שהרוסים עזבו, הם נדדו דרומה. 

  • כמות הגשמים שם נמוכה מאוד, אך לעומת זאת יש הרבה שלג, המכסה אפילו את מדבר גובי בתקופות מסוימות בשנה

  • בחפירות שנעשו במונגוליה, נמצאו שרידי אדם  מ 8000 לפנה"ס

הגענו לעת ערב ובנינו את אוהלי הסיירי ליד הנהר. לאחר ארוחת הערב הנהדרת, כרגיל, עשינו קומזיץ : מדורה, בירה, גרעיני, ושירה מונגולית. המבצעים היו הנהגים שלנו יחד עם בולרו ועוד זמרי חיזוק שצצו יש מאין מהגרים הקרובים. הירח היה מדהים כל אותו הלילה – אמצע החודש – עגול ובהיר.

 

יום חמישי 10.8

כנראה שהלילה היה חמים ונעים כי כולנו ישנו ממש טוב. ומאחר שלא היתה השכמה מוגדרת התעוררנו מאוחר. אני למשל התעוררתי ב -9 חצי יום אפְטֵר – לא רע! ארוחת הבוקר שוב הפתיעה –קורנפלקס עם חלב, פרנצ' טוסט, ביצה קשה, גבינה צהובה ועוד אופציות. מה עוד אפשר לבקש!? נסענו לדיונות. ושוב התארחנו בגר, עם כיבוד של חלב גמלים. הם גרים באזור 30 - 20 שנה. בחורף הם עוברים למקום אחר. יש להם 5 מאגרים לבעלי החיים שלהם. הילדים לומדי בב"יהס בכפר הקרוב (בד״כ כמה עשרות ק"מ) ונמצאי שם במשך החורף בפנימיות. בסופי שבוע הם מגיעים הביתה לגר. באוהל הזה ראינו מוצגים לראווה מספר פרסים על תחרויות סוסים ב" דָנַא". השינה מחולקת בגר לאזור בו לן הגבר, אזור בו לנה האשה, ואזור הילדי. מתייחדי במשך היום מאחורי וילון. או שיטת האורגא. בטלויזיה (נמצאת בהרבה אוהלים – עם צלחת קליטה בחוץ ) הם מעדיפי תכניות זרות, בעיקר חדשות. יש להם 3 ערוצי. שמעו את השם ישראל, אך לא יודעים עליה כלום. מדי פעם מגיעים תיירים לאזור, אך הם זוכרי רק את האמריקאים. ברכה מקובלת אצלם: כשנבוא בשנה הבאה, שהכל יהיה מלא כמו אוקיינוס. חילקנו להם מתנות שהבאנו מהארץ : עטים, גולות, משרוקיות, מדבקות צבעוניות, האשה קיבלה שפתון ולק ועפרון לעיניים והיתה מאוד מאושרת. שיגעום הצילום: איך נוכל שלא לספר על הצלמים המשוגעים לדבר שהסתובבו בינינו ולא הפסיקו לצלם, כמעט בלי הכרה, במצלמות הדיגיטליות שלה. רק לאלישבע ולי היו מצלמות פילם . הם כמובן שיתפו אותנו בחוויות הצילום וחלקו איתנו את התוצאות המעניינות והמוצלחות. יחד עם זאת לא נשכח גם את ההתעסקות שלה בכל מה שקשור למצלמות: הטענה במכוניות (יש תור!) הורדת התמונות למחסנית (תור ארוך!) יש שקעים, יש גם תקעים. גם הטענת הניידי הסלולאריי השתלבה בתור. בקיצור – לא היה רגע דל. ובאותו הקשר, אי אפשר שלא להזכיר את השיטה שפותחה להפיג את חששם של האנשים שצילמנו או רצינו לצלם: הראינו לה את תוצאות הצילום במסכי המצלמה וזה ריכך אותם, הסב להם הנאה ושמחה, ואז הם ששו להצטלם עוד ועוד. את ארוחת הצהרים אכלנו בתוך הגר המשפחתי, מאחר שבחוץ היו רוחות עזות. הם אירחו אותנו מאוד בלבביות. בנוסף לאוכל הרגיל של צוות המטבח שלנו, זכינו לטעום מחלקי הכבש שהם בישלו בסיר ענק באמצע האוהל. אלה מאיתנו שהעזו טעמו מהכבד, מהמעיים, ועוד. אלוף הטועמים היה חנן שהתיישב על יד המקומיים ו"עזר" לה לחסל את הכבש. הסתבר שזו משפחה עשירה בעלת כ-2000 ראשי בקר וצאן, שקיבלה עזרה מהממשלה. יש לה 11 ילדי. בהמשך הדרך אל האגם שלידו נישן הלילה, שוב התגלתה תקלה ממש מסוכנת באחד הרכבים: הגלגל זז ממקומו. בעקבות זאת העמסנו את נוסעי הרכב הנ"ל על ציודם – על 2 הרכבי הנותרים. נעזרנו גם ברכב המטבח ויצאנו במהירות כדי להגיע עוד לפני חשיכה, ובעיקר – לפני הגשם. הספקנו בדיוק להקים את 8 האוהלים לפני שהחל טפטוף הגשם. הטפטוף היה קל ופסק די מהר. נרגענו. המאהל היה בשדה ירוק רחב ידיי שנראה כמו שדה תבואה, אך כמובן שהירוק שבו היה טבעי ולא מעובד. השירותים, כרגיל, היו בשטח. גם אם המרחב היה חשוף ללא צמחיה או גלי אבני שמסתירי  אי בעיה – מתרחקים ומתיישבים .

דוגמה של תפריט בארוחת צהרי: סלט כרוב מתובל; מרק פטריות ; בשר כבש חתוך לחתיכות קטנות עם תוספות של אורז וירקות מבושלים (בעיקר פלפלים מתובלים) ולסיום תמיד קינוח כמו ופל מצופה או פלחי תפוח עץ מקופסה. מה רע!? דוגמה נוספת ליצירתיות ולחריצות הטבחית היו הדים-סם (דמפלינגס, קרפעלא) שהיא הכינה באחת הארוחות.

הנהגים מעבר לכך שהם היו נחמדים, ונתנו יד וכתף, ועזרו בכל מצב  הרי שבכל הפסקה, קצרה או ארוכה – הם לא הפסיקו לתקן, לשפצר , לשפץ , את המכוניות שלהם!!! מיקום המאהל היה ליד אגם הירגס . הנוף מסביב היה מדהים – רכסי הרים באופק מכל ארבע רוחות השמים על רקע האגם. בארוחת הערב נהנינו מההדגמות המוסיקליות של שושנה. היא ניגנה על נבל פה מקירגיסטאן, ועל אוקרינה ממקסיקו.

 

יום שישי 11.8

קמנו אחרי שנת לילה מפתיעה, ללא גשם או קור, כך שרובנו ישנו טוב. א דה-עקא – קמנו ישר לתו מיתקפת יתושים אמרנו יתושים ממש מיראז'ים מפלצות ענקיות! מה לא עשינו, וכמה שהתמרחנו – הם נדבקו אלינו. כנראה שלא ידעו שהם צריכים לברוח מהאלתוש שלנו, או לפחות להימנע מלהתקרב אלינו. בארוחת הבוקר הפעם ההפתעה היתה פיתות כמו אשתנור, ומיזלי, בנוסף לדברי הרגילים.

יצאנו לדרך. עצרנו לצלם אי ציפורים – בעיקר שחפים לבנים וכנראה קורמוראנים שחורים. יחד עם צבעי הכחול של האגמים; יחד עם הלבן של השלג על פסגות ההרים – כל זה היה פסטוראלי להפליא. והנה התגלתה משמאלנו לאור קו החוף שיירת גמלים. פסעה לה השיירה לאיטה, ואנו עצרנו לברר פשר התופעה. התברר שהשיירה היתה עמוסה תכולה של גר , עם האוהל עצמו ועם בני המשפחה. ליתר דיוק – בראש השיירה רכבה על גמל האמא הצעירה, ועל שתי גמלים נוספים שאחריה ישבו בנותיה הקטנות. האחת כבת 4-5 שנים והשניה כבת 2-3 !! תארו לכם נכד או נכדה שלנו בגיל הזה רוכב כלאחר –יד על גמל!!! האשה היתה מאוד ידידותית. לא רק שניאותה להצטלם, וגם הסכימה שנצלם את בנותיה, היא גם נתנה לה הוראות בימוי – לנופף לנו לשלום ביי ביי!!!

ולפתע כמו בהזמנה מיוחדת, בתוך ענני חול, שואטים דוהרים, מתקדמים לעברנו – נתגלה לעינינו עדר של עשרות גמלי!!! מחזה מרהיב עין! בראש רוכב על סוס ומנהיג אותם, כצפוי, בעלה של האישה! השיחה הנעימה התקיימה בעזרת מדריכתנו בוגי-בולרו-בודרו. זה היה מפגש מעניין עבורנו, אבל גם הם נהנו לא פחות מאיתנו. עכשיו יהיה לה על מה לדסקס ולספר עוד ימי ארוכים... הגמלים של מונגוליה הם בעלי שתי דבשות. בדרך כלל הדבשות זקורות וגאות, אך לא יכולנו להתאפק מלצחוק מאות גמלי שהדבשות התדלדלו לאחד הצדדים, או אפילו כל דבשת לצד אחר ה. "מדלדל" הוא כנראה בעייה של שומן רפוי. מזכיר לכ משהו?... בארוחת הצהרי שעל חוף האגם, הופיעו לפתע יש מאין ארבעה בחורים צעירים ואופנוע. אחד הבחורים הרשים אותנו בהופעתו היאפית היפית זרוקה: מעיל ארוך על חזה חשוף, עגיל באוזן ושער מגודל וקוצני – יפיוף מקומי שנהנינו לצל אותו. דליה החליטה לטבול באגם, וכמה מאיתנו – ריטה אורי ומיקה ( אנוכי –) ראינו כי טוב ומיהרנו אחריה למים הקפואים, אך המרעננים.

שולה לעומת זאת "פתחה" סטודיו לצילום: היא העמידה את אחד מכיסאות האוכל המתקפלי שלנו על שפת האגם מול מים ושמים כחולים אין סופיים והרים ברקע! היה מאוד מפתה להצטלם כך בישיבה במרחב. באחת העצירות, פתאום באמצע המדבר , אינס וחנן החלו לרקוד לצלילי מוסיקה שבקעה מאחת המכוניות . אנחנו נדבקנו מהם והחילונו רוקדים ומקפצים, קצת דיסקו, קצת ריקוד חופשי – ככה סתם קוריוז מעניין הקשור לתידלוק הרכבי: במכוניות שנסענו היו 2 מיכלי דלק – אחד מכל צד! ועל כן לאחר מילוי מיכל אחד, הנהג עשה סיבוב עם הרכב, כדי לתדלק את המיכל השני! הנסיעות המטלטלות נמשכו. למרות זאת חלק מאיתנו הצליח להירדם ולחטוף תנומה מידי פעם. אני אפילו הצלחתי לקרוא והתקדמתי לא רע בספר של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך.

עברנו ליד מקווה מים, מעין אגם שנוצר מהפשרת השלגים. היו בו השתקפויות מדהימות של העננים ושל ההרים. כמובן שעצרנו לצלם. בין היתר גם חצינו שתי נהרות מים זורמים. באחת הזרימות כמעט ונתקענו כי ההצתה התמלאה מים. זה היה די מפחיד, אך הנהג שלנו מלא התושיה הצליח להדליק את המכונית ויצאנו בשלום.

רגע מפחיד נוסף היה כאשר חשבנו שהלכנו לאיבוד , כי איבדנו את הקשר עם שתי המכוניות האחרות. אבל הכל הסתדר. הגענו לחניית לילה באזור האגם אצ׳יט, שהוא הנקודה הכי צפונית בטיול שלנו, שבכיוון כללי החל במזרח והתקדם מערבה. את המאהל הקמנו למרגלות הרים סלעיים מדהימים. אפילו שקלנו לעשות בין הצוקים את קבלת השבת. אך בשל אימת הגשם שהחל לטפטף, נשארנו ישובי בכסאות האוכל ליד השולחנות מוגנים ב 3 צדדים ע"י המכוניות (צורת האות חית). הדלקנו נרות (בקושי, בגלל הרוח) ברכנו על היין והנרות, שרנו בעזרת השירונים שציפי ואמציה הכינו עוד בבית, והאזנו אף לקטע קריאה. כמנה חגיגית בארוחה, קבלנו סמבוסק מטוגן ממולא בתפו"א ובצל וכן בבשר.

הרוחות היו חזקות מאד, הקור היה עז וגשם החל לטפטף, כך שמיהרנו להתארגן לשינה.

 

יום שבת 12.8

למרות הקור של הערב  היה לנו חם בלילה באוהלים, כך שישנו טוב וקמנו אפילו באיחור מה. ההפתעה הפעם בארוחת הבוקר היתה דייסת הסולת בחלב. המתקנו אותה בדבש, ואף הוספנו קורנפלקס. יותר טעים מטעים. לפני עזיבתנו את המקום, עלינו להר הסלעים כדי להשקיף על אגם אצ'יט וכמובן גם לתת לו את הכבוד הצילומי הראוי. הגענו לנהר חובד. שם החלטנו לעשות קצת הליכה, כדי לצאת מהניוון. הלכנו לאורכו כ 40 דקות. בקטע הזה חשבו שהלכתי לאיבוד , כי בשל אי הבנה בוגי לא דיווחה בקשר על כך שעליתי על מכונית אחרת, למרות בקשתי. מין מנטליות שכזו. בדרך עצרנו באולגי לאישור הטיסה שלנו שאמורה להיות מחרתיים. עוד עיר בירה של מחוז שנראית מוזנחת ביותר.

באותה הזדמנות ביקרנו בשוק שם. שוק של עוני משם נסענו לארוחת צהריים לשפתו של נהר זורם, שוב  באמצע שומקום. בכל זאת גילינו לא רחוק משם משהו שנראה כמו ביקתת טיט. דליה תחקרה את המיבנה (איך לא) ומצאה שזה מיבנה רוסי עשוי מקורות של עץ וממולא בטיט. שוב חצינו נהרות – נסענו על גבי סלעים ובולדרים, ושוב כמעט שקענו במים. בדרך עצרנו ליד משפחה, הפעם קזאחית, שבדיוק הקימה את הגר שלה. כל התכולה היתה מפוזרת במרחבי האדמה מסביב. ושוב צילמנו בלי הכרה. אחד האובייקטי שכיכב הפעם בצילומי שלנו היה הילד הקטן הספק בלונדיני ספק ג'ינג׳י שעמד ליד עמודי האוהל ובכה. הגענו לגר של מגדל העיטים או יותר נכון – מאלף העיטים.

באזור המערבי הזה רוב התושבי הם קזאחים. חלק נדדו ועברו מכאן לשם ובחזרה, לפי המקום שבו היה להם יותר טוב. הגברים ממשיכים מסורת של עיטים ציידים. כלומר, הם צדים שועלים בעזרת העיטים. האיש שלנו החל לאלף את העיט ולצוד בעזרתו בשנת 1984. סוג הציד הזה היה פעם למטרת אוכל. כיום זה יותר למטרת ספורט. הרבה תיירים מגיעי לאוהל שלו. גרות כאן 3 משפחות שהם אזרחי קזחסטאן. רוב הקזאחים שחיים כאן מדברי מונגולית. הנשים והילדים מדברים בעיקר קזאחית. באוהל הקזאחי אין 2 עמודים כמו באוהלים המונגולים . הם מוסלמים. הנשים כאן רוקמות ותופרות יותר מאשר המונגוליות. לבעל הגר שלנו יש עיט מאולף. הוא הדגים לנו כיצד הוא מאכיל אותו. הוא עומד על זרועו כשהיא עטופה בכפפה מיוחדת עבה מאוד. כך גם אנחנו התנסינו ב"להחזיק" את העיט הכבד על זרוענו – מה לא עושי כדי להנציח את הרגע. הוא לבש בגד מסורתי בצורת מעיל, וכובע עשוי מפרוות שועלים. יש לו גם עיט גוזל בן שנה, שעוד לא מאולף ועל כן קשור גם ברגליו. הגוזל הענק הזה השמיע קולות מאוד "גוזליים" בהתאם לגילו. בגר שבו נישן, בישלו את הכבש ששחטו לכבודנו קודם לכן בחוץ . הוזמנו לחזות בטקס השחיטה . רובנו ויתרנו על הכבוד. חלק מאיתנו החליטו לישון בחוץ, באוהלי הסיירים שלנו. רובנו החלטנו להתעלם מהסירחון והזוהמה ולישון בפנים. כחלק מהאירוח, שרו לכבודנו 2 ילדות מהמשפחה, בליווי נגינה על כלי מיתרי שנקרא דמה .

 

יום ראשון 13.8 

השינה המשותפת באוהל היתה נעימה וחמימה בשל ההסקה של האח, ולמרות הסירחון. לפנות בוקר, כאשר התחיל הקור, נכנסו בני המשפחה להדליק את האח בעזרת גזרי העצים. כך היה בכל הגרים שהתאכסנו בהם. אלא שהפעם, האשה שנכנסה ראשונה להזין את האח, התיישבה להשגיח עליו - עלינו . ממש ישבה והתבוננה בנו. אחריה בא בעל הבית שהחליף אותה והמשיך בהתבוננות). נו טוב, גם אנחנו אנתרופולוגיה בשבילם. מי אמרה למי באמצע הלילה בעוצמה שהעירה אותנו: תצמד אלי, קר לי! אילולא היינו עייפים זה היה ממש משעשע. הלו אמציה וציפי – לא בקול רם! אחרי ארוחת בוקר נהדרת, כרגיל, עם כל הלב, עלינו עם איש העיטים להר. חלק מאיתנו עלו ברכיבה על סוסים. שם נהנינו מנוף נהדר ומשחק הוליוודי ממש, שכל צעד וכל תנועה שלו היו ממש עבור המצלמה. לא ראינו שום ציד, כי לדבריו זו לא העונה הטובה של העיט הצייד. מעניין אך הוא אומר זאת לכל התיירים בכל עונות השנה. בצהריים, בדרכנו חזרה לאולגי (משם אנו עתידי לטוס בחזרה לאולן באטר , ) עברנו ליד אבן עתיקה, שהיא מצבה מפוסלת כמו פרצוף של אדם מונגולי, בת 5000 שנה .. בגר-קמפ שליד אולגי התמקמנו לקראת הלילה. אבל לצורך מקלחת הובלנו אחר כבוד אל המקלחות הציבוריות. אילן אביב ואורי הסתפרו שם. דליה, אינס ואנוכי – מיקה, נהנינו מסאונה יבשה על גחלי, שבמקרה התפנתה. וכמובן שעוד יותר נהנינו מהמקלחת שאחריה. ארוחת הערב היתה במסעדה תורכית. האוכל היה בינוני עד סביר. הקפוצ׳ינו למשל היה מהול בתמצית שקדים. מוזר. כאן, במקום הזה, בערב, עשינו את מסיבת הפרידה מצוות הרכבי שלנו, כולל ברכות, יין וטיפים. היה בהחלט מרגש. שנת הלילה בגר היתה אמנם בלי תנור, אבל המיטה והשמיכות היו מאוד נוחות לי באופן אישי, כך שישנתי מבלי לקום אפילו פעם אחת ל"קופיאאוט ."

 

יום שני 14.8

השכמת הבוקר היתה בחמש כדי להספיק להגיע לטיסה של 8:40 משדה התעופה באולגי. הבניי בשדה היה קטן, אך חדש ונעים. אבל השירותים – כמו בכל מקום נידח במונגוליה 5  תאים בצריף בחוץ , עם 2 הקרשים המוכרים שמיועדי לעמוד עליהם. 

בצ׳ק אין שקלו יחד עם המטען הכבד גם את תיקי היד שלנו, וזה יצר משקל עודף גבוה מאוד שהיינו צריכים לשל עליו קנס (מעל 15 ק״ג) אפשר לומר שגם זו חוויה. את ארוחת הבוקר האחרונה המופלאה אחרי הצ׳ק אין אכלנו בשדה שמול בניין שדה התעופה. הכינו אותה כרגיל הטבחית הנָיא וביתה, ובזאת נפרדנו מהם ומכל הנהגים המופלאים שהסיעו אותנו בשלום בדרכים הלא-דרכים, בבורות, בנהרות, בשיפועים, והביאונו עד הלום.

הטיסה לאולן באטר היתה חלקה ונעימה, כולל ההמראה והנחיתה. גם המטוס היה בהחלט סביר ונעי. באולן באטר נסענו לאכול צהרים במסעדה מונגולית. העיקרון שם הוא שכל אחד בחר לעצמו את הירקות והבשר והתבלינים, והם מקפיצים/מטגנים את הכל על פלטה עגולה ענקית. סביב הפלטה הזו עומדים כמה טבחים שכל אחד מהם מטפל בכמה מנות. ממש ייעול.

 

יום שלישי 15.8

בבוקר הלכנו למוזיאון הלאומי שהיה מסודר בצורה אסתטית ומובנת. הנושאים היו באגפים, לפי התפתחות ההיסטוריה של מונגוליה. למשל ההיסטוריה הקדומה – לפי סדר התקופות. או למשל אגף המלחמות – לפי הסדר הכרונולוגי של כלי נשק, שריונים , סמלי מלחמה וכו .' נסענו אח"כ למנזר הגדול ביותר באולן באטר. ממש שכונה של מקדשי ומנזרי. ארוחת הצהרי היתה במסעדה שסוף סוף היו בה גם דגים. התנפלנו עליה מתוך חסך. משם נסענו לאיש לאטרקציה המרכזית – מופע לרגל חגיגות ה800 של מונגוליה. המופע היה מבוסס על סיפורי המלחמות של ג'ינגס חאן. מאות חיילי גויסו למופע כשהם רכובים על מאות הסוסים. במאי המופע ביימו ממש קרבות ומלחמות בין פלנגות וצבאות – עבודה יפה מאוד.

חלק אחר מהאטרקציה במתחם הזה הייתה שירה מונגולית כולל שירת חומי, כולל מיני תחרות של שירת חומי, עם משתתפים מהקהל. ומי זכתה במקום הראשון? הלא היא שושנה שלנו. חזרנו לאכול ארוחת ערב אצל מיסטר וונ גן אוכל סיני לא רע. את הלילה העברנו במלון מיוחד במינו שמתבסס על גרים, אבל מפוארי ומשוכללי. המקום כולו הוא מתחם מפואר מוקף חומה, עם מבנים בצורת פגודה, לצידם של הגרים.

 

יום רביעי 16.8

לטיסה עלינו עם המתנות והמזכרות שהספקנו לרכוש במעין "מול" באולן באטר. בין הרכישות הפופולאריות  "ראש סוס", ציורי על דפי עור, טי-שרטס כמובן ועוד. הנושאים המצוירים מודפסים היו – ג׳ינגס חאן במקום הראשון; דמויות מונגוליות; גר או מאהל של גרים; הגמלים המונגוליים; הסוסים; "ראשי הסוס ו" .'כו בטיסה לארץ מבייג'ין הצלחתי לסיים את הספר עב הכרס של עמוס עוז. יחי אני! לא נותר אלא להזכיר את החוויה הטראומטית בשדה התעופה בלוד, כאשר חיכינו למעלה משעתיים לבוא המטען. אבל – כהרגלם של אירועים מסוג זה, הכעס נעלם. נשארנו עם החוויה המרהיבה של טיול מופלא.

האתר עוצב ונבנה ע״י סמיון קופטיאב ואילן אביב

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now