מונגוליה – טיול ספטמבר 2013
דברים שאמרתי בסעודה האחרונה שלנו....
מאת רותי ויינשטיין
"כולנו רקמה אנושים אחת חיה " שרה חוה אלברשטיין, ואכן במהלכם של 81 יום נרקמה כאן רקמה יפה, מיוחדת, ואנושית מאוד עם שלל צבעים, גוונים וצבעי ביניים שרק עינם של צלמים וצלמות מוכשרים כל-כך, יכולה היתה לשזוף לגלות ולבטא.... התחלנו קבוצה של אלמונים, עם הכרויות מוקדמות לא רבות, ובתהליך מרתק נוצרה כאן קבוצה נעימה, מפרגנת, מאופקת שהיתה יכולה להכיל את שלל מרכיביה השונים כל- כך במהותם...
ועל כך אני רוצה להודות לכל אחד ואחד מכם, לכולכם ביחד ומעל הכל לאילן, אדריכל העל, שביד אומן ידע והשכיל להוליך אותנו בשבילים לא נודעים, בנפלאות של נופים אנושיים, נופי טבע, נופי שמיים עם כחול עז שרק במונגוליה פגשתי, שלג צחור, שצף נהרות ואגמים, וכמו רקדן מיומן, ידע שלא ליפול למהמורות ממהמורות שונות...!!! ולצד אילן תודה גדולה ליונית שלנו, "אדונית התבלינים" שידעה לרקוח אבקות, ולהוסיף עשבים ולהוציא נזיד משובח שכל יום קבל ניחוח וטעם חדש ושונה וכמו "המעיל" של קדיה מולודובסקה, נעשה רק עוד יותר טעים אפילו.....
ותודה גם לאבי המכונה ברנרד בפי ג'נט, שצלילי הגונג שלו עוד מלווים אותי....אבי שיודע לרפא לתקן לבשל ולסדר והכל בשקט, בנועם ובדיוק מפליא.. וג'נט היפה שכולה טוב וחן, צלמת בנשמתה לאור השמש וגם לאורם של הכוכבים... ועוד תודה גדולה לשרה ולשולה – צלמות נפלאות, שהיה מרתק להתבונן בהן ובעבודתן, ותודה מיוחדת לכרמית המצודדת כל- כך, הנעימה, השקטה שגם תמונותיה למופת הן...
והגענו לצמד החמד שלנו מיכל ויהודית, "גומות החן" של הקבוצה, יהודית היפהפיה, עם שיפעת התלתלים השחורה עם הצחוק המתגלגל ומיכל, המתפקעת מצחוק, צחוק שהדביק את כולנו, מיכל הצבעונית כל-כך שכיף היה לחלוק איתה את האהבה לשטיחים, רקמות ועבודות היד המרהיבות...
ועוד תודה לגלעד, גלעד החתיך עם חוש ההומור המושחז והאסוסיאציות הפרועות וצלומי הפורטרטים המרהיבים שטלטלו את כולנו טלטלה עזה...
ותודה למיכל, היפה, החכמה, המהירה, החדה כתער שרואה הכל, מבינה, מסיקה ופועלת...אנחנו זיהינו בה את הגנים האיטלקיים, בגלל הטמפרמנט, לפני שספרה שאמה היא אכן איטלקיה...
ועוד תודה גדולה ליפה, שהשכילה לחלוק עם כולנו את הידע הרב והעצום שצברה ולשתף אותנו בתובנות העמוקות שאצרה בתוכה יפה, שהתמונות הנהדרות שלה מדברות בעד עצמן !!!!
ותודות גם לדני וארן – אב ובן שאני קראתי להם - " האב, הבן, ורוח הקודש"....שניהם מופת ליחסים נדירים בין אב לבן שיש רק להתקנא באלה...
דני, - מים עמוקים חודרים ומחלחלים שיודע להקשיב ולראות..
וארן, שתוכו כברו – יפה- תואר בפנים ובחוץ, כמו אתרוג בחופתו, נקי מכל רבב, שהזכיר לי מארבעת הבנים בהגדה של פסח את התם שדווקא יודע לשאול....
ותודה גם לענת, שהזכירה לי את השיר של שלום חנוך "אדם בתוך עצמו הוא חי".....כולם כבר במכוניות והיא במו"מ אחרון על בבושקות ומכוניות לתאומים ולנכדים האחרים וכהנה וכהנה...ענת שעוסקת בנשגב ממני וידה בדברים עלומים שגם הם נשגבים ממני שמה שנותר הוא רק לאמר “כל הכבוד" לה ולמין הנשי בכלל...!
ועוד תודות לחברים היקרים בני וריבה, שחייהם שזורים בחיינו שלנו נדמה שמקדמת דנן..., בני, אוצר בלתי מתכלה של עושר חוכמה וספורי חיים שצבע במכחול אומן את ימינו ואת לילותינו... ולריבה, תודה על הסקרנות ורוח הנעורים ויכולת ההקשבה ומציאת המילה הנכונה לכל מצב וצורך!!! ותודה גדולה גם לפיפו, חבר יקר יקר וותיק עם הגישה הבלתי אמצעית שלו לכל אחד ואחת, פיפו שיכול להוציא מים מן הסלע אם צריך.... חבל שהפסדנו את איזבל , אמנם מסיבות טובות ומשמחות...!
ואחרון אחרון לא שכחתי את גדעון, אישי היקר, וכאן, אין הנחתום מעיד על עיסתו... ובכ"ז, תודה לך שהבאת אותי איתך למרות שלקח לי זמן להחליט מפחד הכפור ופחדים אחרים...ולא ויתרת עד שהפשרתי....זהו יקירי, תם ולא נישלם...אין לי ספק שנרקמו כאן חוטים וקשרים שימשיכו לרקום את סיפורינו המשותף הלאה והלאה למחוזות לא נודעים....
באהבה גדולה רותי
