ימת בייקל יומן מסע
מאת עליזה פלורנטל
המייל של אילן אביב הוא מסוג המפתים, המניעים, גם אם אתה מהסס ניצתת אש, למרות החשש מהקרה.
״אתם משוגעים והמסע הזה יתאים לכם״
ועוד: "פעם ביקרתי בארץ קסומה. היא נמה את שנתה, מכוסה בשמיכה לבנה. ענני צמר שימשו ככרית, וקול השלג הבתולי הנדרס, תחת רגליי היה צלול מחריש אוזניים בשקט שלו. ממש דקה לפני שהחורף מפנה את הדרך לאביב, אני מבקש לצאת למרחבים הלבנים האלו שוב, להרגיש את האוויר הצלול, שמנקה את המוח."
אנחנו המשוגעים.
וכך זה מתחיל.
2.3.17 - רוסיה היבשת
17.1 מיליון ק"מ מרובעים פי 85 ממדינת ישראל. (מדינת ישראל 20,000 ק"מ )
רוסיה רחבת ידיים, קשה לעכל את גודלה, היא מחולקת ל 85 אזורים.
143 מיליון איש
שטחה של ימת בייקל גדול פי אחת וחצי ממדינת ישראל.
קשה לתפוס את המרחבים
סיביר מלאה קונוטציות, גרים בה עמים שונים, סינים רבים הגיעו לכאן והם נושאים נשים רוסיות וזוכים באדמה. זו ארץ רחבת ידיים, לא קלה, אנשיה בעלי משמעת, חלקם שותים לשכרה. על כך בהמשך.
נירה, חברתי המליצה לי לקרוא שוב את ספרו של ז׳ול וורן ,׳מיכאל סטורגוב׳
הספר מתאים למסלול, הוא מסתיים בירקוצק ומעביר אווירה מלאת הוד: כוחות, משמעת סובייטית, נחישות. לחשוב שז׳ול וורן מעולם לא היה כאן וכתב על ליסטיויאנקה ברגישות, דייקנות, ותנופה כזו. עשה עבודת מחקר, לפני שהומצא דוקטור גוגל וממש סייר בדמיונו באזור. בעוד אנחנו ניגמע מרחקים ברכב וברחפת התנהל סטרוגוב ברגל לעתים בכרכרה בחורף ובקיץ.
חברה אחרת שלי, שמאמינה בכוחות פחות מוכרים, שאמאניים, שמעה שאנו טסים לימת בייקל המליצה לבדוק על השמאנים באזור, אחד מהם, דוב טאראגין הוא שאמאן וחוקר. מסביב לימה יש הרבה סיפורים נסתרים ונערכים פה טקסים.
זהו, החלטנו לטוס לסיביר עם אילן אביב בקבוצה קטנה. לא בתי קפה בפריז, ולא ערסל בתאילנד. ילדינו תמהים על נקודות היעד שאנו נועצים במפת העולם. האם זה אתגר, או שעד גיל שבעים אנו מבקשים להיות במקומות שלאחר מכן כבר לא נוכל. ראובן חזק מראה לנו שאפשר גם בגיל 79 לבחור יעד מאתגר. אבל על ראובן עוד יסופר. ואילן הוא דמות מנהיג שקט המוביל ביד רמה ורכה את הקבוצות, זו פעם שלישית שאנו בוחרים בו. מי היה מאמין, סיביר!
אנו ממתינים לטיסה D6 למוסקבה
ההמתנה מתמתחת לשעה וחצי נוספת
במקום 14:10 15:35
אל-על הטיסה למוסקבה נדחית בכמה שעות ובגלל הקונקשן אנו עלולים לפספס את הטיסה לירקוצק. נחייה ונראה. קבוצה של אופטימיים.
אנחנו שלוש נשים וחמישה גברים.
בטיסה אני קוראת בשקיקה את מיכאל סטרוגוב
עלילות הספר מתקיימות במרחבים בהם נבקר. אני לקראת סיום הספר והוא מסוג הספרים שאקרא בו שוב.
גשם במדרגות למטוס
משך הטיסה קוצר, בעזרת הטייס המיומן, נחתנו במוסקבה בזמן שאיפשר לנו, אף כי בלחץ לא מבוטל, מעבר, לטיסת ההמשך. בעזרת דיילת יעילה עברנו בין שדות התעופה, בגשם שוט נדחסנו לאוטובוס, שהוביל אותנו לגרם מדרגות רטוב, ללא כל שרוול, נדחסנו בגשם ועלינו על המדרגות הרטובות. המעבר בריצה צלח.
אכן צלחנו במשימה.
השעה רבע לשלוש. אנחנו במטוס S7. עכשיו חם ויבש.
סיימתי את הספר, מיכאל ונדיה נישאים בסוף הספר כמו שצריך, מיכאל אף ניצל מעיוורון. איזו תנופה של כתיבה , איזו דרמטיות, לא פלא שהספר זכה להצלחה כבירה.
טיסת לילה. בדרכנו לירקוצק, אנחנו אוכלים בצייתנות ארוחת לילה,
נגיע באשמורת ראשונה, אך בזכות השעון המקומי יהיה זה כבר בוקר.
מוזר שטיסה פנימית נמשכת חמש שעות. ארץ ענקית.
שקט במטוס, כל האורות כבויים.
תחושה של שלווה, תרבות, משמעת, אמא רוסיה, מולדת, נאמנות,
אין מתפללים בין השורות, אין פטפוטי סרק רמים, אווירה טובה, תרבותית ונעימה, שמלווה אותנו בימים הראשונים.
מצדו הימני של המטוס עולה הבוקר לאיטו.
נשים רוסיות, רבות גבהניות, הדיילים, בחולצות מתוחות, מתאימים יותר להיות בנבחרת הוקי קרח.
רכב מחכה לנו, לוקח אותנו לארוחת בוקר.
ירקוצק בירת המחוז
ארוחת בוקר במלון. Advantage
עם שמנא וסלטה של רוסיה. עקבים דקיקים וגבוהים ננעצים בשלג הרך, גרבי ניילון, אלוהים כמה קר לי לראות, אבל הן מורגלות וההופעה כה חשובה להן.
הלאה הנוחות!
ארוחת צהרים בסגנון מונגולי.
סיור קצר בעיר. המזוודות סגורות עדיין ואנו מסיירים רק עם הציוד שהכנו מראש.
כיכר שלושת הכנסיות
נסיעה למלון על חוף ימת בייקל.
חדר צופה על הימה, הנוף קסום. הארכיטקטורה לא מתחשבת בגורם האנושי, העלייה לחדר במדרגות תלולות, בחדר אין כסא, אין מדפים, אין שקעים במקומות המתאימים, קומקום התה שעמד, נעלם לפתע. שנדלברות הזויות, אדירות ממדים, צופות עלינו מהתקרות. עמודים בסגנון ברוק, הפינות ושולי התקרה מצוירים. השקעה במה שפחות חשוב לתייר ממוצא. קיצ׳י משהו. חשיבה אחרת.
חתונה במלון
כלה לבושה לבן מצטלמת כשפתיתי נופלים שלג על ראשה, מתחילה סופה.
הנשים לבושות בבגדי פאר שמלות נטולות שרוולים. הבדל גדול בין חוץ לפנים.
לילה אחרי שתי יממות ללא שינה.
אל מול הימה הקפואה, אנו אוכלים ארוחות.
הבקר מפציע, התאוששנו.
ארוחת בוקר; דייסת קווקר או דייסת אורז, כמה ירקות, בוודאי במיוחד עבורנו.
יציאה מהמלון בקור.
מוזיאון רכבל ודגים
עולים למוזיאון המתאר את החי והצומח בימה. ימה מיוחדת במינה. כלבי ים של מים מתוקים מאפיינים אותה.
חבל לי על הזמן לשהות בתוך מבנה ולא לראות את הנוף המיוחד.
עולים ברכבל להר, ממנו נשקף נוף עוצר נשימה, שקיעה אדומה מרהיבה, דרך קשה אך שווה.
שבים לארוחת ערב במלון
קבלת שבת, נרות שבת,
חידוש: וודקה זה לא בורא פרי הגפן
אומול, דג אופייני לאזור
בשל מסיבת החתונה, המתקיימת במסעדה, אנחנו נדחסים לחדר צידי.
עלינו להכנס לחדר מבחוץ, מה שמצריך, אפילו לכמה דקות, לבוש חם.
זוהר מסביר ברגש רב איך הוא מכין עוגיות ממולאות נפלאות.
4.3 שבת בוקר ראשון על שפת ימת בייקל.
שלג מכסה את הרחבה מול המלון, אחת העבודות הסיזיפיות, פינוי שלג.
בלובי לא יודעים אנגלית.
כל דבר לוקח זמן, גם כשאנחנו מבקשים קומקום חשמלי לחדר.
בארוחת בוקר תמיד תוגש דייסה, קאשה, אורז או קווקר. מעט ירקות.
יוצאים, לבושים בשכבות, מוגנים מהקור,
מעייף להתפשט ולהתלבש אך אנו מסתגלים.
היום הטמפרטורה מינוס שלוש, עם הזמן נחוש גם מינוס 17.
ליטויאנקה, מזחלות כלבים.
הכלבים נובחים חלקם נרגשים לקראת הסבוב הקרב.
שקט מסביב, אני אוחזת היטב בשתי ידי את המזחלת, הפעם אני לא מצלמת, אני מתכנסת לתקופה אחרת, מאה שנה לאחור, חושבת על יולדת המובהלת לבית חולים. הגוף שלי רפוי, מי שמתאמץ אלו הכלבים ו׳הנהג׳, שמונה כלבים ורוכב מובילים אותי לסיבוב, בסיבובים חדים קצת מלחיץ , מרגיש שלמזחלת אין צירים, אין גמישות, כל תזוזה מאיימת. זו היתה תחבורה מקובלת במקומות אלו בחורף. המסלול קצר לטעמי.
חרש ברזל
חרש ברזל, אמן, הנפח המקומי מלמד אותי להכין פרסה של סוס.
מדהים לראות כמה זמן נמשכת העבודה וכמה מחשבה ומאמץ מושקעים בה.
חתיכת ברזל מתקפלת באש החזקה חריץ באמצע, קיפול הצדדים, חור לתליה, חורים למסמרים, זווית סימטרית לפרסה.
בדרך חזרה למלון נצא לשוק מקומי של דגים ומזכרות
אילן יקנה אומול, דגים מקומיים טובים לארוחת צהריים.
כך לצהריים נאכל דגים מסוג אומול שקנינו ולאחר מכן יוגש לנו כמובן דג. אל תדאג.
טלצי- מורשת אדריכלות
מיד אחרי הארוחה אנו יוצאים ליער בו מודגמים סגנונות בניה שונים
החל מבקתות, דרך סגנונות קברים, לפני הספירה, כלומר אפגניים ואחרי הספירה עם צלב. חלק מהקברים היו במבנה עץ, מתוך הפחד לקבור באדמה, שיש בה כוחות אופל.
נלך לראות חדר ובו תצוגת עבודות אומנות בזכוכית
לאחר מכן נלך לכנסיה שעל הגג שלה ניצב נשר דו ראשי, המתבונן למזרח ולמערב,
הכנסייה היוותה מקום מקלט ומסתור ויש בה תצוגה של כלי נשק שונים.
בדרך נפגוש כיתות לימוד שונות וביניהם, מורה מרשימה, זקופת קומה, החובשת כובע פרווה מלא הוד. היא שמחה להצטלם.
עצי הלבנה כה יפים, כל גזע שונה, שרטוטים בגוון לבן , שחור אפור.
אשה יפה מכונה כאן לבנה, בריוזקה, וגבר מכונה ברוש. מטפורות מעניינות. גזעי הלבנה המצוירים שחור, על הרקע הלבן מלא ההוד. אני מקווה שהצילומים יעבירו חלק מהתחושות.
אילים- הכנסיה שהובאה לטלצי מאילים מקום המוזכר בספר מיכאל סטרוגוב
במקום זה נולדה סבתו של אלכסיי, אשר פונתה למקום אחר, כאשר הוחלט להפוך את המקום לאתר מורשת לימודי.
נלך לשפת נהר האנגרה, הקפוא ונצעד, תחילה בחשש, ואז באומץ על גבי הקרח.
נשוב לארוחת ערב.
נתקלף משכבות הבגדים, הכבדות והמסורבלות.
לשמחתי, לראשונה מזה זמן רב, אני אוכלת מחצית המנה הראשונה( חצילים מגולגלים ממולאים גבינה ואגוזים) איני אוכלת מנה עיקרית (שניצל ואורז) ולא קינוח( קרפ, ולצידו ריבה), זה חידוש מרענן עבורי.
זוהר ואני משחקים עם רעיונות גלגול הקרפ, מילוי בשמנת או בוודקה.
האווירה בין חברי הקבוצה נעימה, למדנית, ומשעשעת, כל אחד עולם ומלואו, מתאים לי.
מחר נעלה על רחפת.
תרבות החורף מרתקת. יש כאן , בסיביר, ארבע עונות שנה. החורף כבד, משמעותי, מחייב התארגנות לקראתו, לבוש שכבות, כיסוי ראש. גרביים אפילו שתיים, כפפות אפילו שתים, כאשר אנו לבושים חם, השלג הרך והקור לא מפריעים לנו.
טונדרה - משטחים מעט עצים נמוכים, בגלל השלג והקרח
טייגה - יערות הרריים (משמעות ראשונית הר).
5.3.17 - בקר שני במלון, יום ראשון
השעה שש וחצי בבוקר (בישראל שעת חצות), שקט, עוד מעט יעלה אור ראשון מימת בייקל. חדרנו צופה על הימה המיוחדת הזו.
אור עולה, השלג הולך ונעשה סמיך.
אלכסיי הכין חומוס ומביא לנו ולחדר האוכל, מתחשב מאד, גבר רגיש, ידען סבלני. יותר ויותר מתברר שהתמזל מזלנו , אלכסיי בחירה טובה.
מזחלולה
הנמל בליטויאנסקה מוזר, על רקע שלג בוהק ניצבות ספינות תקועות בשלג. ילדים משחקים בקרוסלה מיוחדת שבקצותיה מזחלות. פה ושם מכוניות חוצות את האגם הקפוא כאילו בשגרה. הרחפת ממתינה לנו , עוד מעט נרחף על ימת בייקל הקפואה. אשה מבקשת טרמפ ונכנסת בינינו, היא יורדת ליד נמל אחר, נעלמת בשלג כמו בדואי הפוסע במדבר ואינך יודע מאיפה ולאן הוא הולך.
אנחנו ממשיכים לעבר מסילת הרכבת הטרנס-סיבירת. אין רכבות עד מאי.
׳שרשרת זהב׳ נקרית מסילת הרכבת הארוכה ביותר, לא רק באירופה אלא בעולם, היא נבנתה בשנת 1985. הרחפת ממתינה לנו. מסביב עולם ירחי. נטיפים וזקיפים, עלים עמוסים שלג לבן, קוביות קרח כחולות, מכוסות בדוק שלג. פה ושם ההרים נראית כמו עוגה עם ציפוי שוקולד ואבקת סוכר. אלי ואלכסיי עולים למנהרה המשמשת אוורור למסילה. אילן משחק עם הרחפן ומצלם אותנו ואותם. אלי הסתכן לטפס בשלג החלק ללא כל תמיכה.
11:30 אנו ברחפת, לא רואים דבר, רק שומעים את הרעש, נעבור ליד פסי רכבת,
לחשוב על הפועלים שבנו את המסילה בכל ימות השנה
בחורף מחליקים בקלות על הימה ולכן למרות שנראה שבנית המסילה קשה בחורף
נוח לסע עם משאות על האגם.
מרגישים את המשמעת הסובייטית
מעל אלף מתו בזמן בניית המסילה, שאורכה 9.230 ק"מ
עצירה שנייה עם הרחפת ליד מקטע אחר של המסילה
אלכסיי ואלי עלו למערה המשמשת אוורור למסילה,
הירידה מהמערה לא קלה. הנתיב חלקיק ואין במה להיאחז.
גם כשהולכים במישור יש להיזהר מגושי קרח. הקרח בצבע כחול עמוק ומעליו שכבות שלג רך לבנבן כשמיכת פוך. כשמסירים את השכבה מתגלה הקרח הקשיח
הכפר לא רחוק ממסילת הברזל
הצריף הירוק
אנו ממשיכים בנסיעה לכוון כפר קטנטן, פאלאבינקה, הכפר מונה 7 אנשים, מגיעים לצריף קטון בצבע ירוק, מתארחים בביתן של אם ובת המכינות לנו ארוחה נפלאה; מצטופפים סביב השולחן. מרק כרוב, פילימיני, סלט כרוב. לוגמים וודקה בצרוף דומדמניות, שהן הכינו. (לימים נשתה וודקה כהה בזכות צנוברים, עם קליפה, המושרים בבקבוק).
המארחת עבדה פעם בבניה, לא מעוניינת להוסיף פרטים.
השרותים רחוקים כמה מאות מטרים. אמצא מקום אחר.
תחנת רכבת עזובה משמשת רקע מעניין לצילום.
אנו שבים לרחפת.
מרחפים, לנמל ונפרדים, מופע כלבים
נפרדים מהרחפת למופע הזוי של צמד כלבי ים. המצייתים למפעילה, הם פרקו, נטרלו מוקשים, קבלו רובים לידם, צעדו והצדיעו, ואף רקדו, נגנו והגישו פרח זה לזו,
צבי נזכר במטפלת דולפינים קנדית שנמצאה תלויה בשרותים בחוף תל אביב, כלומר הדולפינים יכולים לשמש בצבאות. איש מאתנו לא במיוחד אוהב שימוש קרקסי בבעלי חיים. אך המופע הזה שונה מעניין למדי. אסור לצלם. שלא נדווח.
הולכים לבית קפה. התקשורת בכל מקום מחייבת תרגום. כשאני מבקשת לשלם עבור כולנו, הגברת מבינה מיד.
השלג מצליף, הולכים ברגל לחנות אבנים טובות, אני קונה עלה מוזהב.
שבים למלון.
אני מצלמת את שדרת העצים המושלגים.
ארוחת ערב באווירה טובה.
סלט. מרק עטוף בצק ובתוך המרק פילימנייס. תה ועוגיות מסוכרות. ותוספת העוגיות הנימוחות של מירב.
מחר עוזבים את המלון - בייקל לג׳נד= אגדת בייקל.
התכנית למחר: השכמה שבע וחצי, אריזה, ארוחת בוקר תשע עד עשר, עוזבים עשר ורבע לכוון האי אולחום, צפויה שמש. הלבוש הוא סיפור בפני עצמו, קליפות בצל.
בחדרים הממוזגים נעשה חם מאד , לוקח זמן להתארגן ליציאה, אף כי פחות ופחות. הסתגלנו. יש יופי פיוטי בשלג, הסופח אליו את בליל הקולות, כך שנוצרת דממה מרגיעה.
6.3.17 בוקר שלישי יום שני
מארגנים מזוודות ונעזוב את המלון בשעה 10:15 לאי אולחום
נסע 350 קמ מסביב כי אין כביש גישה על החוף הסלעי
האגדה על ימות בייקל,
אליה נשפכים 350 נהרות ורק אחת יוצאת, אנגרה, שאביה בייקל כעס עליה שעזבה את בייקל. התאהבה בבחור בשם אירקוצק, החליטה לגור אצל אירקוצק, אביה, ששמו בייקל , חמתו בערה בו, לקח אבן וזרק עליה, האבן הפכה לסלע הקרוי, סלע השאמאן ,עם עלית מפלס המים הוא נעשה קטן יותר, ראובן קנה ציור שבו מצוירת האגדה.
יצאנו לדרך לכוון אולחון
אחרי 60 קמ הגענו בדרך לנקודה שאמאנית,
הסבר על צבעי הסרטים אדום כחול זהב צהוב, לכל צבע משמעות שונה(בהמשך)
אלכסיי השפריץ חלב לשמיים, חלק מטכס שאמאני
הוסט הארדה (מקום נביעת המים)
מוזיאון מורשת הבוריאטים.. הצגה בוריאטית . קבלת פנים. שאמאן
באזורים הללו קיים שילוב של בודהיזם, שאמאניזם, אורתודוקסים, כולם מכבדים זה את זה.
בניגוד אלינו, אין להם בעיה של אדמה. האדמה כאן רחבת ידיים אין מריבות.
אשה בוריאטית מספרת, בהרחבה רבה, על תולדות והמסורת הבוריאטים.
המוזיאון קיבל פרס ידידות על ערוב העמים, יש להם מסורת משפחתית חזקה
הסבתא מעשנת מקטרת, כבר מותר לה, הם גרים במעין חמולה.
הופעה, כלי נגינה, ריקוד , טכס שאמאני, השמאני מתעניין באידיש השפה הנכחדת,
מברך את כולנו, מדבר על הסמליות של הצבעים ועל סוגי הרוחות
סמליות הצבעים
לבן - נשמה טהורה
כחול - שמים אלוהים גבוה
אדום - אש אהבה משפחה
צהוב - שמחה ושלום עושר
ירוק -בריאות חיים ארוכים
סוגי הרוחות
סרמה - אשה מבוגרת באה בפתאומיות והיא הכי קשה ומסוכנת
קורמה - לא מזיקה ושקטה- אפשר לדוג
קולטוק- נושפת קצרות, עושה גלים
ברקוזין - רוח צפונית מביאה גשם
יש רוח שהיא כמו אדווה
לכל אחת שם, חלשה חזקה סוערת לפי טבע האדם
שני שאמאנים מצאו ילד בנהר, שיערו שהוא משבט הדג( השבטים השונים: שור/ דג /ברבור לבן /ברווז)
במסורת לא הרגו זאבים.
מירב ואני רצות לשרותים, מקום קדוש, אני אומרת ואנו צוחקות.
השמאן כאן לא מקבל שכר, שמאן אחד באי התחיל לדרוש כסף ומאז כשיש טכסים הוא לא מוזמן אליהם. אנשים מזמינים שמאן לארועים שונים לעתים יש לו עבודה נוספת כי הוא לא מתפרנס מהשאמאניזם.
ארוחת צהריים בשעה ארבע
האייפון נופל לשרותים עם כל האינפורמציה.
האם זה אומר שיש לחדול מעט מצילום ויש לחוות יותר בלב.
האייפון עטוף עתה בבד אדום (אש אדמה אהבה) אתפלל שיעבוד
נסיעה ארוכה לכוון צד אחר של ימת בייקל, כבישים ארוכים, נפרשים על פני העליות והירידות של גבעות הטונדרה, כפות העצים אוחזות שלג לבן. פעמיים נעצר לצלם, הנהג לא נראה סבלני במיוחד, החשכה מתקרבת. מגיעים לשפת הימה. השעה שמונה בערב. רכב פורגון של זיל יגיע לקחת אותנו לכוון המלון.
אך עד שהוא מגיע האצבעות שלי קופאות מקור, מעמיסים את המזוודות הדלת האחורית בקושי נטרקת. בנסיעה על הימה הדלת נפתחת מדי פעם. שמים לב שלא מתקנים כאן ביעילות מה שנשבר.
הנסיעה אמנם קצרה אך מיטלטלת והחשכה לא מאפשרת לראות את הדרך.
על הקרח הקפוא ניצבים דגלים המסמנים את הדרך. מראה מוזר.
שם המלון ׳כוכב הנוודים׳ למעשה זו אכסניות נוער.
Zvevda kochevnika
Zvezda נווד
Kochevnika כוכב
השעה 9:30 קבוצה של תאילנדים אוכלת לצדנו ארוחת ערב,
מרק סביר עם איטריות דלוחות ורכות מדי, פסטה סמרטוטית עם בשר בלתי אכיל, חבל שריי לא כאן. אני לא בטוחה שהוא היה אוכל.
סלט טעים, קפה לא רע. הבנו את הפרינציפ. נעכל את המצב. תלונות לא יעזרו. סיביר.
7.3.17 יום שלישי אנחנו על האי אוקון איילנד
מתחת לפיג׳מה אני ישנה עם גרביים וגטקס, לא היה קר, שינה טובה.
ארוחת בוקר. מתרגלים. המסע ובכלל הוא עניין של דגשים, לאו דווקא אוכל, כי אם נופים, הקבוצה בעניין זה בראש אחד, צילום, נופים, חוויות, טבע וכל השאר פחות חשוב.
ארוחת בוקר סתמית אך יש קפה סביר
יצאנו מהמלון לדרך אפר רחבה, בצדדים בתי קיץ, ירדנו לאגם, דגנו דגים באופן מסורתי במקום, חורים בקרח שעומקו מטר וחצי, הכנסת פיתיון עם חכה, החכה העדינה מטלטלת כשנתפס בה דג ואז יש לשלוף במהירות את הדג. קור עז -17 רוח קלה התגוננו מהקור בעזרת אוהל.
צהריים - פיקניק בחיק הטבע דגים, עם תפוחי אדמה. לא צריך יותר.
משם נסענו לאורך שפת האגם וראינו תצורות טבע מעין סטלגמיטים וסטלקטיטים, מערות וגוונים תכלת כחול שקוף פלאי
המראות בדרך : אנשים מחליקים על הקרח בסקייטים, מפרשית קרח הזויה המפרסמת את מרוץ בייקל, רוכבי אופניים.
משם עלינו לתצפית וראינו אנשים יוצרים מקרח בית ופסלים.
משם הלכנו לגלריה נאה וקנינו פסל קיר אותנטי, כפפות מצמר יאק, ונעלי בית מעור של יאק. שבנו למלון התארגנו ויצאנו למסעדת דייגים צנועה, שבה אמו של הנהג שלקח אותנו בבוקר בישלה, בעלה עזר להגיש והוא זה שהסיע אותנו בערב ושר לנו שירים.
גם מרחק קצר מחייב הסעה ברכב, הקור עז. קפצנו לסופרמרקט. קניתי כמה דברים ותרווד רוסי.
שבנו למלון קבלנו מתנות מהאחראי המקומי, אלכס, מעין התנצלות, שכן הוא ננזף על אוכל לא מספק לקבוצה. על בקבוק וודקה ושקדים סיפר ראובן חזק סיפורים מרתקים משרותו.
חצות
9.3.17 יום רביעי - החלק הצפוני של ימת בייקל
חרנזי
אי השחפים, בעונה יש כאן אלפי שחפים, אך בעונה זו, סוף החורף, כאן בסיביר, כשהטמפרטורות צונחות השחפים עפים לתאילנד החמה,
Haboi שן
לאחר שינה טובה אנו מתארגנים ליום הבא. הכנת שכבות הבגדים מגייסת מחשבה וזמן. באזור הזה ללבוש חשיבות הישרדותית. גם אילן מירב ואני חשנו כאבים עזים בקצות אצבעות הרגליים והידיים, בגלל הרצון לצלם יש לחשוף ולו לכמה דקות את האצבעות, יש להישמר.
הכאב מהקור חזק וההפשרה לוקחת זמן.
ארוחת בוקר; דייסת אורז, פנקייק , קפה. צהריים נאכל בשטח.
יום ארוך ומרתק. יצאנו לכוון חלקו הצפוני של האי אולחון. בדרך, לצד הימה הקפואה, חזינו בווריאציות ושילובים של אדמה, קרח, סלעים, נטיפים, מערות, חזזיות, צוקים, שילוב פלאי הטבע.
פאלטה של צבעים: לבן תכלת כחול חרדל חום
עלינו למקום שבו בעבר היה גולג-פישאנקה
בתים נטושים בחלקם, נצלם בית ריק לפניו עץ, ממנו נשרו אצטרובלים זעירים, בית אחר מיושב ובחצר אופנוע ישן, מכונית וגור כלבים. לצד הבית, מתוך שלג הקפוא צצים, מיתמרים צמחים המקבלים ברק מוזהב.
הגולג מימי אלכסנדר השלישי. אז קרו לזה מקום של עבודה כעונש. עבדו במכרות זהב, מתכת מלח...
מהמאה ה17- בתקופת נפוליון מהפכת דצמבר אז היתה עבדות 121 אנשים מהמעמד העליון , הוגלו לסיביר, פיתחו את המקום מבחינות רבות, גם אומנותית.
קומוניזם הולך עם גולג
בסיביר לא היתה עבדות, גם הקומוניזם לא היה נוקשה בסיביר
היה שונה מעבר להרי אורל
נרד מגן הקפוא, נראה סלע בצורת אריה, סלע אחר בצורת קרוקודיל.
קבוצות שונות של אנשים, מאתגרים ומאותגרים, רוכבי אופניים, אחת מהם נושאת בלונים לרגל יום האשה, קבוצת זקנונים, בני ששים, על מגלשיים שהכינו בעצמם (צבע כחול בתצלום). הם בוריאטים ואינם מדברים שפה אחרת, על גבי הקרח אני מצביעה על ראובן וחורטת את המספר 79, הם לא מתרגשים במיוחד, הם בני ששים שניים מהם לאומים, הם מספרים שיצאו ליומיים ויקבלו כל מה שיקרה בדרך . אפשר לתקשר בדרכים שונות.
יום האשה הבינלאומית ב-haboi
מחזה משובב לב, לרגל יום האשה, נשים, התפשטו ונותרו בביקיני ובנעלי פרווה, על רקע הקרח. כשברקע מזדקרת השן של האבוי.
הנשים, בבגדי ים ובנעלי פרווה, צוהלות ורוקדת אל מול עשרות גברים, צלמים, הניצבים מולן במצלמות זקורות. נראה יותר כמו יום הגבר ולא יום האשה.
ארוחת צהריים פשוטה בחוץ. פיקניק. עוף ופירה בנייר כסף, יין חם עם תבלינים, תה עם עשבים מהמקום, סיביר, יש להדגיש, שוב ושוב.
ברגע המכריע, זוהר מפתיע בשטרודל תפוחים נימוח, נתון בקופסא וחתוך לפרוסות.
בדרך חזרה, בשעה ארבע אחר הצהריים לערך, מפציעות קרני שמש המשתברות מבעד לפרוסות שקופות של קרח הנראה כזכוכית חלבית. אפשר לצלם כאן אלפי צילומים, העין לא שבעה,
ספינות רובצות כממותות
לקראת החזרה נצלם ספינות שנותרו עוגנות רובצות על החוף כממותות ועם השנים עטו צבעי חלודה.
במהלך היום, אצבעות רגלי קופאות, הזדמנות ללכת לגלריה, (בה קניתי אמש כפפות, שהוכיחו את עצמן), לרכוש גרביים מצמר יאק, המקומיים יודעים מה טוב כנגד הקור העז, נראה שמוצרים טבעיים יעילים כנגד קור .
נעצור לתצפית. נוף מרהיב, יפנים עומדים שם עם מצלמות ענק על חצובות.
העיר אינה יפה במיוחד, אבל האגם הקפוא מעורר השתהות.
קשה להסתגל לאוכל באכסניה הזו, ארוחת ערב, סלט קטון, מרק די דלוח עם פסטה מכובסת, כוסמת עם בשר. מילא. אני אביא מיני מתיקה.
באנייה
בערב נצא לבאנייה. מעין סאונה מקומית.
אלכסיי מוביל אותנו אבל הוא לא נכנס. ברוריה וצבי ראובן ואנחנו , מאד נעים. זה יום האשה הבינלאומית ואלי חובט בי בזרדים של עלי עץ לבנה, המפיקים שמן, המצפה את העור בשכבה ריחנית של קרם. מצחיקות החבטות. הגוף נרגע ואנו מוכנים לשינה בחדר צנוע ודי חם.
10.3.17 יום חמישי - נצא לחלק הדרומי של האגם חוזיר
ארוחת בוקר מטורללת : נס קפה, חביתית עם ריבה, שפרוט נטול זנב, חביתה (אומלט) שומנית בטרוף , (חצי ממנה אעניק לזוהר) נס קפה, שמתקרר מיד, ביסקוויט רוסי עם ריבת אפרסק,
במסגרת הוויתורים ההכרחיים לא איכפת לנו מאיכות האוכל באכסניה וגם הניקיון, שרות החדרים, לא משהו. אם בכלל יש כזה יצור.
היום נצא לחלק הדרומי של האי
נשרים
double headed eagle- סמל הארץ
אלף חמש מאות תושבים, הרופא כאן לא מומלץ, נוסעים לירקוצק פעם בשנה;
לרכוש בגדים, להצטייד, או לבית חולים, רצוי לרופא בעיר המחוז. אשה יולדת תסע לאירקוצק
צבעי הקרח
הקרח כחול, כשהוא הופך לבן זה בסדר, כשהוא הופך להיות שחור אסור לסע עליו
הספורט כאן: טניס שולחן והאבקות, אין עיתונים
קיץ
15 מעלות, בקיץ היופי שונה יש כמה חופים, אחד ליד מפעל הדגים, יש רכיבת אופניים, עושים מרתונים
אינפורמציה
דינסקי ריבר . מגעים למחוז שהיה אוטונומי ועכשיו הוא חלק מאירקוצק
מזרח בייקל , במסורת לא הרגו זאבים.
סאמא גוי
אחד האיים לפני האי הצחיח, מקולל כי בעבר נשלחו אליו המצורעים.
כדאי לבוא בתחילת פברואר כשהקרח שקוף ורואים דגים מתחת, הדגים בורחים כששומעים את הרכב.
בשנת 2005 הוקמה הסטופה בחלק הדרומי לטובת התושבים.
בדומה לסטופות בנפאל, לכל מדרגה בסטופה משמעות
הליכה קצרה ברגל
אוגוי- צחיח, נטול מים,
במעלה ההר, נראה את הסטופה, על כל המשמעויות שלה,
בירידה התלולה, יפנים אחדים מבקשים לצלם את אלי ואותי. יחס כבוד למבוגרים.
ארוחת צהריים נאכל בשטח - ירקות, מלפפונים עגבניות, בצל, עוף או דג בנייר כסף, שומן חזיר, נשתה תה חם, ויסקי שיבאס, עוגיות קשות ומעולות של זוהר
מגיעות בזמן.
נראה אגם בצורת לב.
במעלה הדרך לתצפית המכונית לא תתניע ונדחוף אותה (תצלום)
בדרך חזרה אוטובוס זנוח בשטח שימש פעם ׳גאזלען׳.
נרד לאגם נראה קבוצה שעושה סקייטינג על האגם
בשובנו לעיר חוזיר נעלה לעוד תצפית, נשוב דרך יער סבוך למלון
ארוחת ערב
מרק טעים, תפוחי אדמה מקושטים במעט בשר, ראובן יזמין אותנו לבקבוק וודקה.
בערב ראובן יספר סיפורים מרתקים. זכינו.
10.3.17 יום שישי - סיבוב רגלי בחוזיר
מוזיאון מקומי
חנויות קטנות, מוזיאון מקומי שהקים מורה עם תלמידיו, אוסף חפצים מהאזור, חלק פולקלוריסטי, ביולוגי, היסטורי, במבואה פרק קטן על ליטא. ההיסטוריה של רוסיה כה מורכבת.
ביקור בבית ספר,
תלמידים נרגשים לקראת ביקורנו. צילמנו נערות יפות אחדות. מירב מחלקת מתנות לתלמידים הנרגשים. אני רואה אחת בצד, בחולצה משובצת שחור לבן, שלא קבלה מתנה, ולבי נחמץ.
שיחה עם המנהל, שעובד כשלושים שנה.
בית הספר צבוע בוורוד עתיק.
זהר נותן מתנות שהיו ברשותו למנהל ובדיעבד חבל שלא שמרנו אותן לשלושת הילדים הבוריאטים שערכו לכבודנו הופעה מרשימה.
נסיעה קלה ברכב מעוטר בווילונות גדילים ותקרה מרופדת. נראה כמסורת מתקופת הכרכרות.
ביקור במבנה מקומי עם אשה בוריאטית, המספרת בנועם על מורשת הבוריאטים,
היא מעלה קטורת בכלי יפה יש לסובב שלוש פעמים את הקיסם. כבוד רב לסבתא של המשפחה. נישואים, חתונות....
נסיעה קלה לארוחה.
לקראת יציאה השרותים יש לחשב מסלול. מאחר שהשרותים בחוץ, מדובר בבול פגיעה, כדאי להסיר קודם מעילים. שיהיה יותר נוח להשתופף, מצד שני כשאת מתפשטת מאד קר לך בחוץ. מירב הסירה מעיל ואילו אני לא. שתי גישות, היה בסדר. מסודר ונקי. הצלחנו.
החדר הגדול מרווח מסודר, אפשר להתפשט.
ארוחה הכי שווה באי
ארוחת צהריים נפלאה במקום מסודר.
לפי ההתארגנות ניכר שהגענו למקום שמנוהל היטב.
סלט קולסלאו טעים ומקורי, בתוספת פלפל אדום חתוך לרצועות, פרוסות דקיקות של מלפפון ושמיר, דג משובח, מטוגן, בלי הרבה שמן ולצידו תפוחי אדמה עסיסיים, הגדלים בגינת הירק הסמוכה, מרק איטריות, שהוכנו במקום, עם מעט בשר, חינקלי, שכבר אין מקום בבטן בשבילו. זהר שואל אם זורקים את האוכל, אך לא, לא נוכל לקחת ממנו למלון. קוטג מתקתק, שמנת אלוהית, מרקחת דומדמניות, תה טימין חריף,
מופע שלושת ילדיה בשירה ובריקוד🎶
הילדה: ריקוד הסוס🐎
חידה: מה זה חמישה; שנים עומדים, שניים לרוחב, ורק אחד עובד
תשובה :דלת.
אנחנו עולים על הכרכרה לסיבוב של חמש דקות.
צריך לחזור. ברוריה נעלמת לכמה דקות להתבונן בנוף. עומדת לבדה במעיל האדום צופה בימה הקפואה. תצלום שאקרא לו : געגוע
והוא שונה מהציור ׳הצעקה׳ של מונק.
אחר הצהריים חופשי בעיר.
גם כשלא עושים הרבה יש מאמץ בהליכה בקור, ההתלבשות וההתפשטות מחייבים התייחסות רצינית. גם גיחה לרבע שעה מצריכה רבע שעה התלבשות.
ארוחת ערב בשעה שבע, פשוטה ביותר.
מזל שראובן הביא תמרים מישראל ואילן וזוהר הביאו וודקה טובה ,
(בקבוק מעוצב -רוברטו קאבאלי)
נשאיר את הבקבוק ולמחרת , ראו זה פלא, הוא התרוקן.
11.3.17 שבת - בדרך מאולחון לירקוצק
אריזה, עוזבים את חוזיר לכוון ירקוצק
על הבוקר, נצלם את הספינות הנטושות, על רקע גוון ורדרד בשמים הספינות מקבלות תאורה אידיאלית.
אילן מעלה את הרחפן. הרחש של הרחפן מסמל לי שנותרו עוד דקות , יקרות מפז, לצלם את הספינות. אפשר היה להשאר כאן שעות.
ראובן נפל נחבל למזלו ולמזלנו הוא לא נפגע קשה ואפילו המצלמה שלו שורדת את הנפילה. טיפוס.
פעם אחרונה אנחנו נוסעים על הימה, רכבים מגיעים ממול, שוב ושוב צריך לקלוט שאנו נוסעים על ימה קפואה. בצידי הדרך ציורי ותבליטים של קרח על גבי ההרים.
עולים על היבשת וחוזרים למכונית שלנו. הדרך חזרה כה שונה מהדרך הלוך. אז היה חושך, לא ראינו כלום, הדלת נפתחה כל רגע. אנו נפעמים נפרדים מהדרך.
הדרך לירקוצק מושלגת, בצידי הדרך גבעות מעוטרות בעצים, שקט ברכב. מעכלים את הפרידה מהנופים הקסומים. מאזינים למוסיקה, שירת מקהלה נוגה, מזכירה לי את התקליט של שירי מקהלת הצבא האדום שאבי האזין לו.
בימים ההם בזמן הזה – קצת פילוסופיה ברובל
בימים בהם הכל היה פחות. פחות רעש, פחות צלצולים, פחות תקשורת אלקטרונית, יותר תקשורת בינאישית, פחות זמינות, פחות מהירות, מנוחת צהריים בתל אביב, נשים, עקרות בית. רעש מחבט על השטיחים, רחש חלבן המביא חלב לדירות, פחות לחץ. פחות ניצול זמן, (במובן האמריקאי של זמן שווה כסף), התנהלות יותר נינוחה.
הלחץ היה יותר הישרדותי. באותם ימים עיקר הדאגה היה פרנסה. עכשיו יש לנו יותר פנאי אבל גם יותר לחץ. אנחנו חשופים לאינפורמציה אינסופית בזמן אמת. אנחנו מגיבים תוך שניות. אנחנו זמינים. מעורר מחשבה.
משאיות חולפות לפנינו עמוסות עץ. יצוא של עצים בני מאתים שנה, העצים עוברים לסין, אלפי קוב של עץ. לכל תעשיית העץ בסין. החל מבתים וכלה בקיסמים.
הסוחרים הם חלק ממאפיה הם משלמים שלמונים לממשלה וכך נפרדים מעצים איכותיים, זה מצער מאד. אלכסיי מספר שמאד עצוב לעמוד בתחנת רכבת ולראות כמויות ענקיות של עצים עוזבות את רוסיה.
עכשיו מדובר על יצוא מים.
בדרך למלון נעבור לכמה דקות בשוק המקומי.
הגענו לירקוצק הישר למלון אטלס
התארגנות מהירה ויציאה לעיר.
באירקוצק שלושה נהרות :אירקוט, אנגרה, אושהקובקה
מרכז העיר, כיכר האריה,
Siberian 🐯 tyger
ואני חייכתי tigerian cyber
מגפיים , יש שגעונות שאנו לא עומדים בהם. חוסכים במקום אחר, ומשחררים במקום אחר.
השאר הולכים לשתות קפה (זול יותר מגפיים)
סבוב בעיר היפה, מרכז קניות, בכל מקום בוץ בשל הפשרת השלגים.
רובע עתיק בתים מעץ, חלונות יפים, מנעולים, עץ מתקלף, צילומי תקריב.
קורה שמאפיונרים שורפים את בתי העץ, באמצע הלילה כי בעלי הנכסים לא מעוניינים למכור, והאחרים מעוניינים בנדל"ן. הבתים הישנים הללו יקרים בזכות המיקום שלהם, בסמיכות למרכז העיר.
כבר לא היה לנו כח, מירב התעייפה והרגליים שלי שקלו טון, אך בכל זאת עלינו לכנסיה האדומה, חוויה, שירה נפלאה נשמעה ונשים יפות, עטויות מטפחות ראש, כמו בציורים .
שיבה למלון. מלון כמו שצריך מרווח, למרות שנשאר כאן לילה אחד, זה נעים.
בכל זאת רוסיה, זמזם אלקטרוני ליציאה מהחדר. האם אפשר לעצור משהו בחדרו?!
ארוחת ערב חגיגית אחרונה
שמונה. סלט טרי, סלמון עטוף בבצק, לביבות נפלאות, דג משובח, שאלי סחב כל הדרך, אזני המן שראובן הביא הישר מצהלה, וודקה איך לא?! סיכום המסע.
כל אחד אמר דבר מה וביחד התעלינו לגבהים של פירגון הדדי.
אנחנו מבוגרים צעירים.
שינה טובה למדי אך התעוררות לפרקים, משעשע לחשוב שלא נרדמתי ואז מסתבר לי שחלמתי. נפלאות החושים.
12.3 יום ראשון טיסה למוסקבה בשעה 9:30
השכמה6:00, עזיבת המלון 7:00
הקבוצה מוכנה בזמן. ארוחות בוקר בשקיות עוברות לנהג.
נפרדים מאלכסיי, באמת לא רק מדריך, אחראי, ידען, אלא בן אדם צעיר, איכותי ואכפתי.
אנו בדרכנו למוסקבה, קשה לקלוט שמשך טיסה פנימית חמש וחצי שעות כלומר יותר מאשר הטיסה מישראל למוסקבה.
אז מה היה לנו כאן?
סיביר, רחבת הידיים, חיבקה אותנו בחום ובקור, נופים עוצרי נשימה, רחבות לבנות, מנהיג ומדריך כלבבנו, חבורה נפלאה, שחבריה משלימים זה את זה.
למידה להתנהג בקור מקפיא, וכמו שאומרים לא קר כשאתה לבוש טוב, לא בדיוק אבל בערך. מאכלים אהובים עלינו. עצי הליבנה מהלכים עלי קסם בשלל צורותיהם.
ימת בייקל
מאת ברוריה סלפון
אילן יקירי
לא כדי לסכם ,,,כי מסענו לא תם
אלא כדי לשמר חויה יוצאת דופן
רשמתי מעט מהגיגי,,,,על ימת בייקל
אפשר להפיץ,,כמובן
תגדיר: ימת בייקל
אם יש את נפשך להרחיק לכת
לצאת למסע משיל משא כבד ומיותר
אם תר אתה אחר עמימות ואתגרים
לא דברים ודאיים
לא דברים שגרתיים
קח תרמיל, קח מקל(רצוי מאד)
וצא אל מרחבי ימת בייקל.
למה? מדוע? מתי? כיצד?
תשובות לשאלות אלו נעוצות בך...
הן נעוצות ברצונך להתנתק
הן קשורות למאוויים שבלב
הן מתחברות לחלומות ודמיונות
על ארצות רחוקות
על מגלי עולם נועזים
על תרבויות לא מוכרות
על אנשים שונים ממך
על חיים אחרים
חיים הרחוקים ממך אלפי מילין,,,,,
אפשר כמובן לקרוא ולעיין בספרי מסעות
אבל אפשר גם לצאת לדרך בליווית חברים טובים:
חברים שאינם חוששים מקור החורף
חברים שמוכנים להתנסות בלא נודע
חברים שזורמים איתך אך גם מניחים לך-
להתבודד
להתבונן
להתנתק
להתעכב
לנשום בקצב שלך,,
חברים הנמצאים לידך רק כדי שלא תאבד דרכך,,,,
צריך כמובן גם "משוגע" לדבר-שיפתח ערוצים
יגייס נלהבים
יתכנן מסלולים
מישהו לחלום איתו,,,חלום רחוק,,,
מישהו שהוא אילן,שבדיו רחבים וגזעו איתן
שניתן להשען עליו,,,לרגע קט.
צריך גם מספר סיפורים שיעלה מן האוב עלילות עבר,,,
צריך מישהו זוהר שישפוך אור ,רוגע והומור על סביבותיו,,
צריך רוקחת מטעמים שתנעים את החיך במירב האפשרי
צריך איש פיגמנטים וצבעים שיקשט את הטבע בפסים ונקודות
צריך אשה עליזה שתחבר בנועם את החבורה
צריך צבי או אייל אנדמי לסביבה
וגם מנוע זעיר שיתניע את התהליך,,,
כזה היה מסעי לימת בייקל הקסומה-
ימה קפואה בימות החורף הקצרים
במת התרחשות רבת מעללים
ימה ששקט אופף אותה
הלובן צובע אותה
הקור מערפל אותה
ימה שעל מישוריה המפולסים נעים מחליקים,,מזחלות,,כרכרות וגם רכבים.
על רקע שמים כחולים
על רקע הרים סגולים
על רקע שממה לבנה בוהקת
נצבעת הסביבה בפלטת צבעים מרהיבה.
הזריחה צובעת את הלובן בברק כסוף
השקיעה צובעת את הלובן בזהוב אדמדם
הלבנה צובעת ומאירה את דרך הזכוכית השקופה באור נגוהות,,שאין דומה לו.
כל אלו סוללים את הדרך -
למסע פנימי עמוק,,
עמוק כעומק שכבות הקרח
עמוק כעומק רבדי לוחות הזכוכית השקופה והבהירה
עמוק ככל שתתיר לעצמך,,אתה בלבד,,,
כל אלה מאפשרים שיקוף והשתקפות
בהציצך בעומק מערות הקרח והנטיפים
בפסלי הקרח בהם תשתקף בבואתך
בהם תשתקף במערומיך,,בלי כחל וסרק,,,
כעומק הצלילה כן עומק הנגיעה והחויה
לגעת בנפשך
לגעת בנשמתך.
ימת בייקל- בשבילי את מסע של נגיעות
מסע של התרגשויות
מסע של התפעמות,התרגשות והתפעלות
מקום לחזור אליו,,,
כי שם נגלתה אלי יופיה של הבריאה.
ברוריה סלפון