​

2.3.17 - רוסיה היבשת

17.1 מיליון ק"מ מרובעים פי 85 ממדינת ישראל. (מדינת ישראל 20,000 ק"מ )

רוסיה רחבת ידיים, קשה לעכל את גודלה, היא מחולקת ל 85 אזורים.

143 מיליון איש

שטחה של ימת בייקל גדול פי אחת וחצי ממדינת ישראל.

קשה לתפוס את המרחבים

סיביר מלאה קונוטציות, גרים בה עמים שונים, סינים רבים הגיעו לכאן והם נושאים נשים רוסיות וזוכים באדמה. זו ארץ רחבת ידיים, לא קלה, אנשיה בעלי משמעת, חלקם שותים לשכרה. על כך בהמשך.

​

נירה, חברתי המליצה לי לקרוא שוב את ספרו של ז׳ול וורן ,׳מיכאל סטורגוב׳

הספר מתאים למסלול, הוא מסתיים בירקוצק ומעביר אווירה מלאת הוד: כוחות, משמעת סובייטית, נחישות. לחשוב שז׳ול וורן מעולם לא היה כאן וכתב על ליסטיויאנקה ברגישות, דייקנות, ותנופה כזו. עשה עבודת מחקר, לפני שהומצא דוקטור גוגל וממש סייר בדמיונו באזור. בעוד אנחנו ניגמע מרחקים ברכב וברחפת  התנהל סטרוגוב ברגל לעתים בכרכרה בחורף ובקיץ.

חברה אחרת שלי, שמאמינה בכוחות פחות מוכרים, שאמאניים, שמעה שאנו טסים לימת בייקל המליצה לבדוק על השמאנים באזור, אחד מהם, דוב טאראגין הוא שאמאן וחוקר. מסביב לימה יש הרבה סיפורים נסתרים ונערכים פה טקסים.

זהו, החלטנו לטוס לסיביר עם אילן אביב בקבוצה קטנה. לא בתי קפה בפריז, ולא ערסל בתאילנד. ילדינו תמהים על נקודות היעד שאנו נועצים במפת העולם. האם זה אתגר, או שעד גיל שבעים אנו מבקשים להיות במקומות שלאחר מכן כבר לא נוכל. ראובן חזק מראה לנו שאפשר גם  בגיל 79 לבחור יעד מאתגר. אבל על ראובן עוד יסופר.  ואילן הוא דמות מנהיג שקט המוביל ביד רמה ורכה את הקבוצות, זו פעם שלישית שאנו בוחרים בו. מי היה מאמין, סיביר! 

אנו ממתינים לטיסה D6 למוסקבה

ההמתנה מתמתחת לשעה וחצי נוספת

במקום 14:10 15:35

אל-על הטיסה למוסקבה נדחית בכמה שעות ובגלל הקונקשן אנו עלולים לפספס את הטיסה לירקוצק. נחייה ונראה. קבוצה של אופטימיים.

אנחנו שלוש נשים וחמישה גברים.

בטיסה אני קוראת בשקיקה את מיכאל סטרוגוב

עלילות הספר מתקיימות במרחבים בהם נבקר. אני לקראת סיום הספר והוא מסוג הספרים שאקרא בו שוב. 

גשם במדרגות למטוס

משך הטיסה קוצר, בעזרת הטייס המיומן, נחתנו במוסקבה בזמן שאיפשר לנו, אף כי בלחץ לא מבוטל, מעבר, לטיסת ההמשך.  בעזרת דיילת יעילה עברנו בין שדות התעופה, בגשם שוט נדחסנו לאוטובוס, שהוביל אותנו לגרם מדרגות רטוב, ללא כל שרוול, נדחסנו בגשם ועלינו על המדרגות הרטובות. המעבר בריצה צלח. 

אכן צלחנו במשימה.

השעה רבע לשלוש. אנחנו במטוס S7. עכשיו חם ויבש.

סיימתי את הספר, מיכאל ונדיה נישאים בסוף הספר כמו שצריך, מיכאל אף ניצל מעיוורון. איזו תנופה של כתיבה , איזו דרמטיות, לא פלא שהספר זכה להצלחה כבירה.

טיסת לילה. בדרכנו לירקוצק, אנחנו אוכלים בצייתנות ארוחת לילה, 

נגיע באשמורת ראשונה, אך בזכות השעון המקומי יהיה זה כבר בוקר. 

מוזר שטיסה פנימית נמשכת חמש שעות. ארץ ענקית.

שקט במטוס, כל האורות כבויים.

תחושה של שלווה, תרבות, משמעת, אמא רוסיה, מולדת, נאמנות, 

אין מתפללים בין השורות, אין פטפוטי סרק רמים, אווירה טובה, תרבותית ונעימה, שמלווה אותנו בימים הראשונים.

מצדו הימני של המטוס עולה הבוקר לאיטו.

נשים רוסיות, רבות גבהניות, הדיילים, בחולצות מתוחות, מתאימים יותר להיות בנבחרת הוקי קרח.

רכב מחכה לנו, לוקח אותנו לארוחת בוקר.

4.3 שבת בוקר ראשון על שפת ימת בייקל.

שלג מכסה את הרחבה מול המלון, אחת העבודות הסיזיפיות, פינוי שלג.

בלובי לא יודעים אנגלית.

כל דבר לוקח זמן, גם כשאנחנו מבקשים קומקום חשמלי לחדר. 

בארוחת בוקר תמיד תוגש דייסה, קאשה, אורז או קווקר. מעט ירקות.

יוצאים, לבושים בשכבות, מוגנים מהקור, 

מעייף להתפשט ולהתלבש אך אנו מסתגלים.

היום הטמפרטורה מינוס שלוש, עם הזמן נחוש גם מינוס 17.

ליטויאנקה, מזחלות כלבים. 

הכלבים נובחים חלקם נרגשים לקראת הסבוב הקרב.

שקט מסביב, אני אוחזת היטב בשתי ידי  את המזחלת, הפעם אני לא מצלמת, אני מתכנסת לתקופה אחרת, מאה שנה לאחור, חושבת על יולדת המובהלת לבית חולים. הגוף שלי רפוי, מי שמתאמץ אלו הכלבים ו׳הנהג׳, שמונה כלבים ורוכב מובילים אותי לסיבוב, בסיבובים חדים קצת מלחיץ , מרגיש שלמזחלת אין צירים, אין גמישות, כל תזוזה מאיימת. זו היתה תחבורה מקובלת במקומות אלו בחורף. המסלול קצר לטעמי.

חרש ברזל

חרש ברזל, אמן, הנפח המקומי מלמד אותי להכין פרסה של סוס. 

מדהים לראות כמה זמן נמשכת העבודה וכמה מחשבה ומאמץ מושקעים בה.

חתיכת ברזל מתקפלת באש החזקה  חריץ באמצע, קיפול הצדדים, חור לתליה, חורים למסמרים, זווית סימטרית לפרסה.

בדרך חזרה למלון נצא לשוק מקומי של דגים ומזכרות

אילן יקנה אומול, דגים מקומיים טובים לארוחת צהריים.

כך לצהריים נאכל דגים מסוג אומול שקנינו ולאחר מכן יוגש לנו כמובן דג. אל תדאג. 

טלצי- מורשת אדריכלות

מיד אחרי הארוחה אנו יוצאים ליער בו מודגמים סגנונות בניה שונים

החל מבקתות, דרך סגנונות קברים, לפני הספירה, כלומר אפגניים ואחרי הספירה עם צלב. חלק מהקברים היו במבנה עץ, מתוך הפחד לקבור באדמה, שיש בה כוחות אופל. 

נלך לראות חדר ובו תצוגת עבודות אומנות בזכוכית

לאחר מכן נלך לכנסיה שעל הגג שלה ניצב נשר דו ראשי, המתבונן למזרח ולמערב,

הכנסייה היוותה מקום מקלט ומסתור ויש בה תצוגה של כלי נשק שונים.

בדרך נפגוש כיתות לימוד שונות וביניהם, מורה מרשימה, זקופת קומה, החובשת כובע פרווה מלא הוד. היא שמחה להצטלם.

עצי הלבנה כה יפים, כל גזע שונה, שרטוטים בגוון לבן , שחור אפור.

אשה יפה מכונה כאן לבנה, בריוזקה, וגבר מכונה ברוש. מטפורות מעניינות. גזעי הלבנה המצוירים שחור, על הרקע הלבן מלא ההוד. אני מקווה שהצילומים יעבירו חלק מהתחושות.

אילים- הכנסיה שהובאה לטלצי  מאילים מקום המוזכר בספר מיכאל סטרוגוב

במקום זה נולדה סבתו של אלכסיי, אשר פונתה למקום אחר, כאשר הוחלט להפוך את המקום לאתר מורשת לימודי.

נלך לשפת נהר האנגרה, הקפוא ונצעד, תחילה בחשש, ואז באומץ על גבי הקרח.

נשוב לארוחת ערב.

נתקלף משכבות הבגדים, הכבדות והמסורבלות.

לשמחתי, לראשונה מזה זמן רב, אני אוכלת מחצית המנה הראשונה( חצילים מגולגלים ממולאים גבינה ואגוזים) איני אוכלת מנה עיקרית (שניצל ואורז) ולא קינוח( קרפ, ולצידו ריבה), זה חידוש מרענן עבורי.

זוהר ואני משחקים עם רעיונות גלגול הקרפ, מילוי בשמנת או בוודקה.

האווירה בין חברי הקבוצה נעימה, למדנית, ומשעשעת, כל אחד עולם ומלואו, מתאים לי.

מחר נעלה על רחפת.

תרבות החורף מרתקת. יש כאן , בסיביר, ארבע עונות שנה. החורף כבד, משמעותי, מחייב התארגנות לקראתו, לבוש שכבות, כיסוי ראש. גרביים אפילו שתיים, כפפות אפילו שתים, כאשר אנו לבושים חם, השלג הרך והקור לא מפריעים לנו.

טונדרה - משטחים מעט עצים נמוכים, בגלל השלג והקרח 

טייגה - יערות הרריים (משמעות ראשונית הר). 

5.3.17 - בקר שני במלון, יום ראשון 

השעה שש וחצי בבוקר (בישראל שעת חצות), שקט, עוד מעט יעלה אור ראשון מימת בייקל. חדרנו צופה על הימה המיוחדת הזו. 

אור עולה, השלג הולך ונעשה סמיך.

אלכסיי הכין חומוס ומביא לנו ולחדר האוכל, מתחשב מאד, גבר רגיש, ידען סבלני. יותר ויותר מתברר שהתמזל מזלנו , אלכסיי בחירה טובה.

מזחלולה

הנמל בליטויאנסקה מוזר, על רקע שלג בוהק ניצבות ספינות תקועות בשלג. ילדים משחקים בקרוסלה מיוחדת שבקצותיה מזחלות. פה ושם מכוניות חוצות את האגם הקפוא כאילו בשגרה. הרחפת ממתינה לנו , עוד מעט נרחף על ימת בייקל הקפואה. אשה מבקשת טרמפ ונכנסת בינינו, היא יורדת ליד נמל אחר, נעלמת בשלג כמו בדואי הפוסע במדבר ואינך יודע מאיפה ולאן הוא הולך. 

אנחנו ממשיכים לעבר מסילת הרכבת הטרנס-סיבירת. אין רכבות עד מאי. 

׳שרשרת זהב׳ נקרית מסילת הרכבת הארוכה ביותר, לא רק באירופה אלא בעולם, היא נבנתה בשנת 1985. הרחפת ממתינה לנו. מסביב עולם ירחי. נטיפים וזקיפים, עלים עמוסים שלג לבן, קוביות קרח כחולות, מכוסות בדוק שלג. פה ושם ההרים נראית כמו עוגה עם ציפוי שוקולד ואבקת סוכר. אלי ואלכסיי עולים למנהרה המשמשת אוורור למסילה. אילן משחק עם הרחפן ומצלם אותנו ואותם. אלי הסתכן לטפס בשלג החלק ללא כל תמיכה.

​

11:30 אנו ברחפת, לא רואים דבר, רק שומעים את הרעש, נעבור ליד פסי רכבת,

לחשוב על הפועלים שבנו את המסילה בכל ימות השנה

בחורף מחליקים בקלות על הימה ולכן למרות שנראה שבנית המסילה קשה בחורף

נוח לסע עם משאות על האגם.

מרגישים את המשמעת הסובייטית

מעל אלף מתו בזמן בניית המסילה, שאורכה 9.230 ק"מ

עצירה שנייה עם  הרחפת ליד מקטע אחר של המסילה

אלכסיי ואלי עלו למערה המשמשת אוורור למסילה,

הירידה מהמערה לא קלה. הנתיב חלקיק ואין במה להיאחז.

גם כשהולכים במישור יש להיזהר מגושי קרח. הקרח בצבע כחול עמוק ומעליו שכבות שלג רך לבנבן כשמיכת פוך. כשמסירים את השכבה מתגלה הקרח הקשיח

הכפר לא רחוק ממסילת הברזל 

הצריף הירוק

אנו ממשיכים בנסיעה לכוון כפר קטנטן, פאלאבינקה, הכפר מונה 7 אנשים, מגיעים לצריף קטון בצבע ירוק, מתארחים בביתן של אם ובת המכינות לנו ארוחה נפלאה; מצטופפים סביב השולחן. מרק כרוב, פילימיני, סלט כרוב. לוגמים וודקה בצרוף דומדמניות, שהן הכינו. (לימים נשתה וודקה כהה בזכות צנוברים, עם קליפה, המושרים בבקבוק). 

המארחת עבדה פעם בבניה, לא מעוניינת להוסיף פרטים.

השרותים רחוקים כמה מאות מטרים. אמצא מקום אחר.

תחנת רכבת עזובה משמשת רקע  מעניין לצילום.

אנו שבים לרחפת.  

מרחפים, לנמל ונפרדים, מופע כלבים

נפרדים מהרחפת למופע הזוי של צמד כלבי ים. המצייתים למפעילה, הם פרקו,  נטרלו מוקשים, קבלו רובים לידם, צעדו והצדיעו, ואף רקדו, נגנו והגישו פרח זה לזו, 

צבי נזכר במטפלת דולפינים קנדית שנמצאה תלויה בשרותים בחוף תל אביב, כלומר הדולפינים יכולים לשמש בצבאות. איש מאתנו לא במיוחד אוהב שימוש קרקסי בבעלי חיים. אך המופע הזה שונה מעניין למדי. אסור לצלם. שלא נדווח.

הולכים לבית קפה. התקשורת בכל מקום מחייבת תרגום. כשאני מבקשת לשלם עבור כולנו, הגברת מבינה מיד.

השלג מצליף, הולכים ברגל לחנות אבנים טובות, אני קונה עלה מוזהב.

שבים למלון.

אני מצלמת את שדרת העצים המושלגים.

ארוחת ערב באווירה טובה.

סלט. מרק עטוף בצק ובתוך המרק פילימנייס. תה ועוגיות מסוכרות. ותוספת העוגיות הנימוחות של מירב. 

מחר עוזבים את המלון - בייקל לג׳נד= אגדת בייקל.

התכנית למחר: השכמה שבע וחצי, אריזה, ארוחת בוקר תשע עד עשר, עוזבים עשר ורבע לכוון האי אולחום, צפויה שמש. הלבוש הוא סיפור בפני עצמו, קליפות בצל. 

בחדרים הממוזגים נעשה חם מאד , לוקח זמן להתארגן ליציאה, אף כי פחות ופחות. הסתגלנו. יש יופי פיוטי בשלג, הסופח אליו את בליל הקולות, כך שנוצרת דממה מרגיעה. 

7.3.17 יום שלישי אנחנו על האי אוקון איילנד

מתחת לפיג׳מה אני ישנה עם גרביים וגטקס, לא היה קר, שינה טובה.

ארוחת בוקר. מתרגלים. המסע ובכלל הוא עניין של דגשים, לאו דווקא אוכל, כי אם נופים, הקבוצה בעניין זה בראש אחד, צילום, נופים, חוויות, טבע וכל השאר פחות חשוב. 

ארוחת בוקר סתמית אך יש קפה סביר

יצאנו מהמלון לדרך אפר רחבה, בצדדים בתי קיץ, ירדנו לאגם, דגנו דגים באופן מסורתי במקום, חורים בקרח שעומקו מטר וחצי, הכנסת פיתיון עם חכה, החכה העדינה מטלטלת כשנתפס בה דג ואז יש לשלוף במהירות את הדג. קור עז  -17 רוח קלה התגוננו מהקור בעזרת אוהל.

צהריים - פיקניק בחיק הטבע דגים, עם תפוחי אדמה. לא צריך יותר.

משם נסענו לאורך שפת האגם וראינו תצורות טבע מעין סטלגמיטים וסטלקטיטים, מערות וגוונים תכלת כחול שקוף פלאי

המראות בדרך : אנשים מחליקים על הקרח בסקייטים, מפרשית קרח הזויה המפרסמת את מרוץ בייקל, רוכבי אופניים.

משם עלינו לתצפית וראינו אנשים יוצרים מקרח בית ופסלים.

משם הלכנו לגלריה נאה וקנינו פסל קיר אותנטי, כפפות מצמר יאק,  ונעלי בית מעור של יאק. שבנו למלון התארגנו ויצאנו למסעדת דייגים צנועה, שבה אמו של הנהג שלקח אותנו בבוקר בישלה, בעלה עזר להגיש והוא זה שהסיע אותנו בערב ושר לנו שירים.

גם מרחק קצר מחייב  הסעה ברכב, הקור עז. קפצנו לסופרמרקט. קניתי כמה דברים ותרווד רוסי. 

שבנו למלון קבלנו מתנות מהאחראי המקומי, אלכס, מעין התנצלות,  שכן הוא ננזף על אוכל לא מספק לקבוצה. על בקבוק וודקה ושקדים  סיפר ראובן חזק סיפורים מרתקים משרותו.

 חצות

​

9.3.17 יום רביעי - החלק הצפוני של ימת בייקל

חרנזי

אי השחפים, בעונה יש כאן אלפי שחפים, אך בעונה זו, סוף החורף, כאן בסיביר, כשהטמפרטורות צונחות  השחפים עפים לתאילנד החמה,

Haboi שן

לאחר שינה טובה אנו מתארגנים ליום הבא. הכנת שכבות הבגדים מגייסת מחשבה וזמן. באזור הזה ללבוש חשיבות הישרדותית. גם אילן מירב ואני חשנו כאבים עזים בקצות אצבעות הרגליים והידיים, בגלל הרצון לצלם יש לחשוף ולו לכמה דקות את האצבעות, יש להישמר.  

הכאב מהקור חזק וההפשרה לוקחת זמן.

ארוחת בוקר;  דייסת אורז, פנקייק , קפה. צהריים נאכל בשטח. 

יום ארוך ומרתק. יצאנו לכוון חלקו הצפוני של האי אולחון. בדרך, לצד הימה הקפואה, חזינו בווריאציות ושילובים של אדמה, קרח, סלעים, נטיפים, מערות, חזזיות, צוקים, שילוב פלאי הטבע. 

פאלטה של צבעים: לבן תכלת כחול חרדל חום 

עלינו למקום שבו בעבר היה גולג-פישאנקה

בתים נטושים בחלקם, נצלם בית ריק לפניו עץ, ממנו נשרו אצטרובלים זעירים, בית אחר מיושב ובחצר אופנוע ישן, מכונית וגור כלבים. לצד הבית, מתוך שלג הקפוא צצים, מיתמרים צמחים המקבלים ברק מוזהב. 

הגולג מימי אלכסנדר השלישי. אז קרו לזה מקום של עבודה כעונש. עבדו במכרות זהב, מתכת מלח...

מהמאה ה17- בתקופת נפוליון מהפכת דצמבר אז היתה עבדות 121 אנשים מהמעמד העליון , הוגלו לסיביר,  פיתחו את המקום מבחינות רבות, גם אומנותית. 

קומוניזם הולך עם גולג

בסיביר לא היתה עבדות, גם הקומוניזם לא היה נוקשה בסיביר

היה שונה מעבר להרי אורל 

נרד מגן הקפוא, נראה סלע בצורת אריה, סלע אחר בצורת קרוקודיל.

קבוצות שונות של אנשים, מאתגרים ומאותגרים, רוכבי אופניים, אחת מהם נושאת בלונים לרגל יום האשה, קבוצת זקנונים, בני ששים, על מגלשיים שהכינו בעצמם (צבע כחול בתצלום). הם בוריאטים ואינם מדברים שפה אחרת, על גבי הקרח אני מצביעה על ראובן וחורטת את המספר 79, הם  לא מתרגשים במיוחד, הם בני ששים שניים מהם לאומים, הם מספרים שיצאו ליומיים ויקבלו כל מה שיקרה בדרך . אפשר לתקשר בדרכים שונות. 

יום האשה הבינלאומית ב-haboi

מחזה משובב לב, לרגל יום האשה, נשים, התפשטו ונותרו בביקיני ובנעלי פרווה, על רקע הקרח. כשברקע מזדקרת השן של האבוי.

הנשים, בבגדי ים ובנעלי פרווה, צוהלות ורוקדת אל מול עשרות גברים, צלמים, הניצבים מולן במצלמות זקורות. נראה יותר כמו יום הגבר ולא יום האשה.

ארוחת צהריים פשוטה בחוץ. פיקניק. עוף ופירה בנייר כסף, יין חם עם תבלינים, תה עם עשבים מהמקום, סיביר, יש להדגיש, שוב ושוב.

ברגע המכריע, זוהר מפתיע בשטרודל תפוחים נימוח, נתון בקופסא וחתוך לפרוסות.

בדרך חזרה, בשעה ארבע אחר הצהריים לערך, מפציעות קרני שמש המשתברות מבעד לפרוסות שקופות של קרח הנראה כזכוכית חלבית. אפשר לצלם כאן אלפי צילומים, העין לא שבעה,

ספינות רובצות כממותות

לקראת החזרה נצלם ספינות שנותרו עוגנות רובצות על החוף כממותות ועם השנים עטו צבעי חלודה. 

במהלך היום, אצבעות רגלי קופאות, הזדמנות ללכת לגלריה, (בה קניתי אמש כפפות, שהוכיחו את עצמן), לרכוש גרביים מצמר יאק, המקומיים יודעים מה טוב כנגד הקור העז, נראה שמוצרים טבעיים יעילים כנגד קור .

נעצור לתצפית. נוף מרהיב, יפנים עומדים שם עם מצלמות ענק על חצובות.

העיר אינה יפה במיוחד, אבל האגם הקפוא מעורר השתהות.

קשה להסתגל לאוכל באכסניה הזו, ארוחת ערב, סלט קטון, מרק די דלוח עם פסטה מכובסת, כוסמת עם בשר. מילא. אני אביא מיני מתיקה.

באנייה

בערב נצא לבאנייה. מעין סאונה מקומית.

אלכסיי מוביל אותנו אבל הוא לא נכנס. ברוריה וצבי ראובן ואנחנו , מאד נעים. זה יום האשה הבינלאומית ואלי חובט בי בזרדים של עלי עץ לבנה, המפיקים שמן, המצפה את העור בשכבה ריחנית של קרם. מצחיקות החבטות. הגוף נרגע ואנו מוכנים לשינה בחדר צנוע ודי חם. 

10.3.17 יום חמישי - נצא לחלק הדרומי של האגם חוזיר

ארוחת בוקר מטורללת : נס קפה, חביתית עם ריבה, שפרוט נטול זנב, חביתה (אומלט) שומנית בטרוף , (חצי ממנה אעניק לזוהר) נס קפה, שמתקרר מיד, ביסקוויט רוסי עם ריבת אפרסק, 

במסגרת הוויתורים ההכרחיים לא איכפת לנו מאיכות האוכל באכסניה וגם הניקיון, שרות החדרים, לא משהו. אם בכלל יש כזה יצור.

היום נצא לחלק הדרומי של האי

נשרים 

double headed eagle- סמל הארץ 

אלף חמש מאות תושבים, הרופא כאן לא מומלץ, נוסעים לירקוצק פעם בשנה;

לרכוש בגדים, להצטייד, או לבית חולים, רצוי לרופא בעיר המחוז. אשה יולדת תסע לאירקוצק

צבעי הקרח

הקרח כחול, כשהוא הופך לבן זה בסדר, כשהוא הופך להיות שחור אסור לסע עליו 

הספורט כאן: טניס שולחן והאבקות, אין עיתונים 

קיץ

15 מעלות, בקיץ היופי שונה יש כמה חופים, אחד ליד מפעל הדגים, יש רכיבת אופניים, עושים מרתונים

אינפורמציה

דינסקי ריבר . מגעים למחוז שהיה אוטונומי ועכשיו הוא חלק מאירקוצק

מזרח בייקל , במסורת לא הרגו זאבים. 

סאמא גוי

אחד האיים לפני האי הצחיח, מקולל כי בעבר נשלחו אליו המצורעים. 

כדאי לבוא בתחילת פברואר כשהקרח שקוף ורואים דגים מתחת, הדגים בורחים כששומעים את הרכב.

בשנת 2005 הוקמה הסטופה בחלק הדרומי לטובת התושבים.

בדומה לסטופות בנפאל, לכל מדרגה בסטופה משמעות 

הליכה קצרה ברגל

​

אוגוי- צחיח, נטול מים,

במעלה ההר, נראה את הסטופה, על כל המשמעויות שלה, 

בירידה התלולה, יפנים אחדים מבקשים לצלם את אלי ואותי. יחס כבוד למבוגרים.

ארוחת צהריים נאכל בשטח - ירקות, מלפפונים עגבניות, בצל, עוף או דג בנייר כסף, שומן חזיר, נשתה תה חם, ויסקי שיבאס, עוגיות קשות ומעולות של זוהר 

מגיעות בזמן.

נראה אגם בצורת לב. 

במעלה הדרך לתצפית המכונית לא תתניע ונדחוף אותה (תצלום) 

בדרך חזרה אוטובוס זנוח בשטח שימש פעם ׳גאזלען׳.

נרד לאגם נראה קבוצה שעושה סקייטינג על האגם

בשובנו לעיר חוזיר נעלה לעוד תצפית, נשוב דרך יער סבוך למלון

ארוחת ערב 

מרק טעים, תפוחי אדמה מקושטים במעט בשר, ראובן יזמין אותנו לבקבוק וודקה.

בערב ראובן יספר סיפורים מרתקים. זכינו.