על פרויקט לחלום רחוק

 

עם השנים, כשתמיד  רטנו לי "אילן, בוא כבר..." ואני מתנהל מאחור עם המצלמות שמתפזרות לכל  כיוון, הבנתי שאני מחפש לטייל בצורה שונה. רציתי שיהיה יותר זמן להבין את האנשים שחולפים, לענות למבטי הסקרנות של הילדים או פשוט לעצור ולהפנים את הנוף הפלאי.

כשחזרתי ממונגוליה בפעם הראשונה, הבנתי איך אני מבקש לחקור את המקום. בנינוחות, בלי "רשימות תיוג" או מקומות שכולם אומרים לי "חייב לבקר!". ביקשתי לשבת מול האגם ולחכות טיפה שהשמש תגיע לזווית הנכונה ובינתיים להתענג על שיחה עם ילד מונגולי שמספר מה-הוא-רוצה-לעשות-כשיהיה-גדול (על גב סוס חזק וגדול, ושיוכל לרכב להרים ולחפש את ג'ינגיס חאן).

הבנתי שחסר לי הרקע ההיסטורי על מרחבים אלו, בהן זעקת הקרב של אלפי מונגולים עדיין מהדהדת.

אז החלטתי לנסות ולבנות תהליך של רכישת ידע בארץ, היכרות עם האנשים לפני הפיכתם לקבוצה, ולשכנע אותם שאפשר להשאיר את השעון והתוכנית בבית, ופשוט לזרום עם הקצב של מונגוליה.

 

המסע  למונגוליה מתחיל מספר חודשים לפני היציאה ממש. אני מתכנן מספר מפגשים שבהן נראה את מונגוליה מכמה זוויות:   מפגשים מרתקים לאוהבי ההסטוריה עם נעמה ונגלה על מפגשים בין יהודים למונגולים במאות הקודמות, נצא להתארח לארוחת בוקר אצל משפחה בידואית בקאסר-א-סיר (ליד דימונה) ונשמע על המקבילה הבידואית לאומת נוודים. נפגוש את אויונה, מונגולית המתגוררת בארץ כחלק מקהילה קטנה של מהגרים מונגולים. נתמודד עם שאלות מענינות כגון "למה השולחן שלכם כל כך כבד?! " או "למה בחג הכי חשוב שלכם אתם צמים ?! " ונראה איך החברה הישראלית משתקפת בעינה של מונגולית צעירה. מעניין.

 

כמובן שנשוחח על המידע הפרקטי על התנהלות המסע. מה אוכלים, כמה קר, איך הלינה באוהלים מונגולים, מה זה "באניה" בסיביר ולמה יש מים חמים אבל אי אפשר להתקלח בבאניה. כדאי לערוך תאום ציפיות שאף אחד לא יחפש את שקע החשמל באוהל המונגולי ...

 

המפגשים נערכים בבית המשתתפים, שנוכל להכיר יותר, לשתף יותר. 

 

כחודש לאחר החזרה ממונגוליה ניפגש בכדי להעלות זכרונות מארץ נהדרת, להרים כוס של וודקה לחיי ג'נגיס חאן ולהחליף רשמים ש "זר לא יבין זאת". 

 

נתראה בהרפתקאה,

שלכם, אילן .